597. רמי דיצני: שתן בשדה רקב

בשנת 1982, בימים הראשונים של מלחמת-לבנון הראשונה, כשהחלו להגיע הידיעות הראשונות על ההרוגים והפצועים, ישבתי ליד דוכן קטן בגן-הפעמון בירושלים, בשבוע הספר, והחתמתי מנויים לכתב-העת 'פיוט', שעדיין לא נולד. הבטחתי לשלוח למנויים מדי שבוע, במעטפה, שיר חדש של משורר עברי, שיר שטרם פורסם. מאז לא פסקתי.  

באותם ימים פגשתי (לפעמים ישבנו יחד בקפה 'אגוזית' ברחביה, במפגש של יום שישי בבוקר שבו השתתפו גם משוררים נוספים) את רמי דיצני (1950-2012), בחור סגור שהציג את עצמו כמהנדס אלקטרוני. הוא היה ציני, וביקורתי וחסר אמפתיה, ובאותם ימים ערך את השירים לספרו הראשון, שירי נכות הרוח', בהם תיאר בציניות אכזרית את פגעי מלחמת לבנון. פרסמתי ב'פיוט' את שיריו ועזרתי לו להכין את ספרו הראשון. גם כששלח לי שיר רומנטי, הוא הסתיר אותו מאחורי ניסוחים מבריקים, שעשועים לשוניים מתוחכמים ואכזבה מרירה. 

בשיר הראשון שלו, שפרסמתי ב'פיוט', ביקר רמי את מלחמת-לבנון באמצעות תרגום חדש לשירו הידוע של ג'והן דון, 'שום אדם איננו אי', והוסיף לו שורה משלו: "לְמִי צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּפָר עֵת יָרַד בַּכִּכָּר בְּרַד פִּצְצוֹת הַמִּצְרָר‏". בספרו האחרון, אותו שלח לי בשנת 2005 (רמי דיצני: 'ארץ זבה', הוצאת 'ידיעות אחרונות וספרי חמד', 2003) מצאתי עכשיו את השיר 'שתן בשדה רקב', שגם הוא פרפראזה על שיר ידוע של משורר אחר. 

יהודה עמיחי (1924-2000) היה היפוכו של רמי דיצני. הוא כתב בפשטות וללא תחכום, ברגישות חסרת ציניות, והיה איש חם ונעים. מכל שיריו תמיד ריגש אותי במיוחד שירו 'גשם בשדה קרב', שהוקדש לחברו דיקי, אותו נשא על גבו לאחר שמת בחולות אשדוד. זהו שיר של הלום-קרב, כמוני, שמצליח להעביר במלים מעטות את חוויית האובדן ששינתה ברגע אחד את חייו. 

גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי:

עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים אֲשֶׁר

מְכַסִּים רָאשֶׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה-

וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֶּתִים אֲשֶׁר 

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.

שירו של עמיחי מתכתב עם תיאור דומה של 'הגשם יורד', בספרו הידוע של הסופר הגרמני אריך מריה רמרק 'במערב אין כל חדש' (1929), המתאר בגוף ראשון את הטראומה של חייל במלחמת-העולם הראשונה. 

רמי דיצני שם ללעג את שירו של עמיחי, וכותב אותו מחדש כדי להביע את ביקורתו על היחס לשבויים הפלסטינים במלחמת-לבנון השניה או לעצורים בימי האינתיפאדה. דעותי הפוליטיות אינן שונות משל רמי, אבל השימוש בשירו הנפלא של עמיחי נראה בעיני כמו אונס פרוורטי. ואולי לא הפגיעה בכבודו של עמיחי היא המחרידה אותי, אלא הלעג לכאבו של הלום-הקרב, שמשמש כאן לצרכים פוליטיים. 

הכותרת המנוקדת "שֶׁתֶן בִּשְׂדֵה רָקַב" היא וריאציה מלעיגה לכותרת שירו המקורי של עמיחי, 'גשם בשדה קרב'. את המלה "גשם" החליף רמי ב"שֶׁתֶן", המציגה את תוכנו של השיר, את המלה השניה, "בשדה", הותיר כפי שהיא, ואת המלה השלישית, "קרב", החליף במלה "רָקַב", כשהוא נכנע לצורך הווירטואוזי בחילופי אותיות, למרות שלמלה "רָקַב" אין כל משמנות בהקשר זה. 

השיר מתאר סיטואציה משפילה של חיילים המשתינים על פניהם של עצורים פלסטיניים, שעיניהם קשורות וזרועותיהם כפותות. למרות שהשיר כולו הוא ניסוח מעוות של השיר המקורי, המורכב מחמש שורות ומהנגדה מרגשת בין המתים לבין החיים, בשירו של רמי שש שורות ההופכות את משמעותו המקורית של השיר. 

השיר נפתח במלים "שֶׁתֶן זוֹלֵג עַל פְּנֵי בְּנֵי־דּוֹדַי". במקום תופעת הטבע הפשוטה והטהורה, שבאמצעותה מבחין עמיחי בין החיים לבין המתים, החליף רמי את ה"גֶשֶׁם" ב"שֶׁתֶן", ואת ה'רעים', שהקרב חיבר ביניהם לכל ימי חייהם, החליף ב"בְּנֵי־דּוֹדַי" (ביטוי המציין את הבוז של הישראלים לפלסטינים, ולקרבת הדם שבין יעקב לעשו). 

כשם שהגשם מבחין בין החיים לבין המתים, בשירו של רמי השתן מבחין בין יהודים לערבים. השתן מבחין בין העצורים שכבודם הושפל, כשהם "קוֹרְסִים מַסְרִיחִים מְכֻסֵּי־עֵינַיִם ‏זְרוֹעוֹתֵיהֶם כְּפוּתוֹת לְאָחוֹר", לבין "אֶצְבְּעוֹת אֶחָי ‏הַמְּנַעֲרִים רוֹכְסִים מְגַחֲכִים". גם המושג "אֶחָי", שבספרות הפלמ"ח וראשית ימי מדינת ישראל ציין את הרעות שבין הלוחמים, מוצג כאן באופן ציני, הלועג לביטוי המקובל בסלנג הישראלי "אָחִי", ומרחיק את המשורר מן החיילים המתעללים. מן הסתם לועג רמי גם לביטוי "אֶחָי גִּבּוֹרֵי הַתְּהִלָּה", המזכיר את ספרו הידוע של הווארד פאסט (1948) המתאר את מרד החשמונאים, וגם את נאומו הידוע של של האלוף שמואל גונן (גורודיש) בהספד על חללי חטיבה שבע לאחר מלחמת ששת-הימים. 

בשורה האחרונה מוסיף רמי משהו משלו: "מְכַסִים עַל הָעֶרְוָה". זהו גם תיאור מדויק של התנהגות החיילים המשתינים, שעוד נותרה בהם מעט בושה בעירומם, וזו גם ביקורת על הכיבוש כ"עֶרְוַת" הישראליות החדשה, מלה המייצגת גם את איברי המין הנסתרים בדרך-כלל וגם מציינת 'חרפה'. 

שירו של רמי הוא, כמובן, ביקורת נוקבת על הכיבוש, אבל אין בו אמפתיה כלפי הנכבשים או כלפי הכובשים, וכמו בשירים פוליטיים רבים אחרים הוא אינו משנה את תפישת עולמם של הקוראים, למרות העוצמה הרבה והלהטוטנות המילולית שבאמצעותן הוא מחלל את הקודש. 

כמו תמיד, השיר השבועי מעורר בי מחשבות על האופן בו אני מתבונן בעולם. נזכרתי בשירה הפוליטית המלווה אותי מילדותי, מן המקאמות של חיים חפר במלחמת ששת הימים ועד השירים של דליה רביקוביץ ויצחק לאור ורמי דיצני על מלחמת לבנון, והבנתי שקצת נמאס לי משירה פוליטית, ומפוליטיקה, ומן החדשות. בשבועות האחרונים הפסקתי לקרוא עיתונים בעברית ולהאזין לחדשות בעברית, ואולי לכן גם השיר של רמי דיצני היה עמוס מדי. אני חוזר ונרגע בנוף הבולגרי, בסוף ימי השלכת בחצר שלנו, כשהתפוחים המיותרים מתגוללים על האדמה, 

וכשהימים מתקררים, אנחנו שבים למעיינות החמים בדרום בולגריה, 

מתחת לשמים הפתוחים, 

ואנחנו משאירים מאחורינו את הימים הקשים ואת העצב ששטף את חיינו, 

ונרגעים במים החמים,  

מתחת לעץ העתיק. 

באוויר הצונן של הלילה נעים במיוחד, 

לטבול במים החמים, 

להשתכשך בין האורות והצללים, 

ולהתרענן באוויר הקר, 

בשקט היורד על הכפר הרחוק. 

בחוץ קר, ואנחנו שבים אל חום הבית, 

אל המוסיקה, 

בשיעורי הפסנתר של הבוקר, 

המעניקים סדר לחיינו. 

סוף סוף הדלקנו את הקמין,  

והעצים לוהטים בו ומחזירים את החום לחיינו. 

שבת שלום,

דרור