425. פילגש בגבעה: ארבתם בכרמים
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
גיליון 425, שנה תשיעית, יולי 2015
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. הטקסט הזה אינו שיר מקראי, אבל אפשר לקרוא אותו כשיר בן זמננו, הממסגר פיסת טקסט פרוזאי כדי להתמקד במסר המכונן שלו. כאלה הם השירים 'לילה שני בעיר ניו-יורק אחרי 3 שנים' מאת המשורר הביטניק גריגורי קורסו עליו כתבתי לא מזמן, או הרהור של ואלאס סטיבנס על מהות השירה המופיע בספרו 'האיש עם הגיטרה הכחולה', או 'משל הכרם' מאת הנביא ישעיה. זהו טקסט מכונן, משום שהוא מציג הסכם רגשי אכזרי המיועד להבטיח את המשך הישרדותו של שבט בנימין, לאחר שביצע פשע נתעב שאין עליו מחילה. על הפשע הזה מסופר בסיפור 'פילגש בגבעה' (ספר שופטים, יט-כא), המתאר את מה שקרה לאיש משבט לוי שביקש להחזיר את פילגשו שברחה לבית אביה ובדרכו חזרה הביתה, בשעה שהתארח בביתו של איש זקן משבט בנימין, אנסו אנשי העיר את פילגשו. האיש ביתר את גופת פילגשו לשנים-עשר חלקים ושלח אותם לשנים-עשר שבטי ישראל. בתגובה למעשה נלחמו ארבע-מאות אלף לוחמים מבני-ישראל בעשרים-ושישה אלף לוחמים מבני שבט בנימין, שרפו את עריהם והכריזו חרם על השורדים (שפירושו איסור להתחתן עם בנותיהם). כדי להמשיך את קיומו של שבט בנימין לכדו הלוחמים הישראלים ארבע-מאות בתולות מתושבי יבש גלעד, שלא השתתפו במלחמה, ומסרו אותן לבני שבט בנימין. מאז הותר לבני שבט בנימין לחטוף את בנות שילה המחוללות בכרמים פעם בשנה, בט"ו באב. ט"ו באב הוא חג לאומי, שבמשך ההיסטוריה נוספו לו הקשרים רבים. זהו חג של אחדות שבטי ישראל, וביטול איסור הנישואין עם בנות שבט בנימין, וזה גם יום זיכרון לקבורת הרוגי ביתר, לוחמי בר-כוכבא שנהרגו על-ידי הרומאים. זהו גם יום של מחילה על חטא המרגלים, וגם חג הבציר. אבל ט"ו באב אינו 'חג האהבה', כפי שנהוג לחגוג אותו בימינו, כחיקוי לוולנטיין דיי האמריקני (Valentine day). יש משהו צורם בחגיגת 'יום האהבה' בט"ו באב, משום שהיום הזה מציין בדיוק את היפוכה של אהבה. זהו יום זיכרון למעשה פשע נורא, שבהמשכו נוצרה מסורת של התעללות בנשים באמצעות חטיפה ואונס. יש משהו ציני בקישור שבין המנהג האכזרי לבין הדימוי הצרכני של האהבה, כמשהו שניתן לקנות ולשווק ולהשיג במהירות. כמו במודעות הפרסומת היוצרות דימויים מזוייפים של נשים נחשקות, צעירות ורזות באופן קיצוני, מציע החג הזה את הנשים הלבושות לבן ומחוללות בכרמים. 'חג האהבה' אינו מציע לגברים ללמוד ליצור קשר של אמון עם נשים, אלא מסית אותם לנהוג באלימות: "לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים". זהו הפתרון הקפיטליסטי המציע סיפוקים מהירים וקצרים. זו 'אהבה' חד-צדדית המתבטאת במעשה אלים: "וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ", ומסתיימת בזוגיות כפויה: "וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן־הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ". אפילו הטקסט המקראי מודע למעשה הזוועה, ולאשמה שהוא מעורר, ומעניק חנינה מראש לחוטפים ולאנסים: "וְהָיָה כִּי־יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה". אין כל הצדקה לחגוג את חג האהבה בשלהי הקיץ החם, בט"ו באב. מי שמחפש סימוכין לאהבה בספר הספרים יכול למצוא זאת בשיר-השירים. את חג האהבה העברי צריך לחגוג באביב, ולדקלם את שיר האהבה הכורך את זוג האוהבים ביפי הטבע והפריחה. אפרת ואני לא התחתנו בטקס דתי אלא במסיבה שמחה, שבה קראנו זה לזה את שיר השירים, שהוא שיר הלל לאהבה, לזוגיות ולהדדיות, וכתוב כדיאלוג של מסרים חיוביים ושל מחויבות הדדית (שיר-השירים א' יד - ב' ז): ![]() הדיאלוג של שיר-השירים מציע התפעלות הדדית, "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי" מול "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים", ובמקום התאהבות דמיונית הוא מטפח את עבודת האהבה, את הבית המשותף היוצר מקום בטוח לזוג האוהבים: "אַף־עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים". שיר-השירים אינו מעודד דימויים שיווקיים כוזבים כמו התאהבות או פיתוי, ואינו מציע סיפוקים מהירים באמצעות צרכנות מוגזמת של מוצרים אופנתיים. להפך. המשורר המקראי מציע לנו להמתין, להניח לאהבה להבשיל עד שתפרח, כמו האביב, ולאפשר לה לצאת לאור רק כשתהיה מוכנה לכך: "שְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". אנחנו לא חוגגים את יום האהבה. האהבה חוגגת את עצמה בגינה שלנו, פורחת ושופעת, עגבניות ההולכות ומבשילות,
שעועית ירוקה הנקטפת,
נקצצת עם השעועית הצהובה,
וממלאה צנצנות,
המורתחות על מדורה במעגל האבנים, כדי שיישמרו גם לחורף.
עכשיו ממלאים פלפלים,
וסבה שכנתנו טווה צמר.
בכיכר העיר קיוסטנדיל,
צפינו בפסטיבל הפולקלור השנתי, שהתארחו בו להקות מארצות הבלקן,
ובינתיים הספיק מוריה לזכות במקום הראשון בטורניר השחמט בעיר,
ומאיה לא הפסיקה לחבק את החתולים.
שבת שלום, |
||||||||||
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.



















