480. חדוה הרכבי: אני רוצה אדם חכם

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 483, שנה עשירית, ספטמבר 2016

בזכות אביגיל הרכבי, אחותה של המשוררת והציירת חדוה הרכבי, שפרסמה את השיר הזה ב'פייסבוק', שבתי וגיליתי אותו וקראתי אותו מחדש. השיר 'אני רוצה אדם חכם' הופיע בספר 'עדי' (הוצאת 'ספרית פועלים', 1981), אותו קיבלתי מחדוה לפני יותר משלושים שנה. 

אני מכיר את חדוה כל חיי, עוד מימי ילדותי בירושלים, כשמסוכן היה להתקרב אל ביתה שהיה צמוד לגדר הגבול בשכונת אבו-טור, לא רחוק מבית הורי. היכרתי אותה כציירת נהדרת, ומאוחר יותר גם כמשוררת, והיא היתה מראשוני המשוררים שאת שיריהם פרסמתי ב'פיוט' כבר בשנת 1982. 

כל מפגש עם חדוה הוא מפגש עם אדם חכם, וכל דיבור עם חדוה הוא דיבור של שירה. פגשתי משוררים רבים, שהיו מהנדסים ומורים, מנכ"לים ופקידי דואר, עורכי-דין ומתרגמים, אך רק שתיים מהם היו משוררות שהשירה היתה עיסוקן העיקרי ומרכז חייהן: יונה וולך וחדוה הרכבי. עם יונה לא שוחחתי על שירה או על פילוסופיה, ובמפגשים שלנו הקשבנו למוסיקה, צפינו בסרטי טבע ודיברנו על בישול ועל יחסים ועל ענייני יומיום. כשנפגשתי עם חדוה ענייני היומיום נעלמו כלא היו, ולעתים דיברנו במשך שעות על מהות הדברים, ועל המשמעות שמאחורי המלים. אלו תמיד היו מפגשים עם אדם חכם.  

לפני שבוע הרהרתי כאן על שירו של נתן זך, 'אני רוצה תמיד עיניים', ולגמרי במקרה פגשתי השבוע בשירה של חדוה, 'אני רוצה אדם חכם'. אינני חושב שהכותרת של חדוה מרמזת על שירו של זך, למרות ששני השירים נפתחים בהכרזה "אני רוצה", אבל מעניין להשוות בין שתי הכותרות. בזמן שהכותרת של זך מייצגת את תפיסת העולם האינדיווידואלית, האנוכית, המתמקדת בתחושותיו ובתשוקותיו של היחיד, הכותרת של חדוה עוסקת ביחסים עם הזולת, ומייצגת את תפיסת העולם ההפוכה, המבוססת על אמפתיה ועל התקשורת האנושית. מסר דומה עולה מן השיר 'אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִיד לָךְ', שהוא גם כותרת של ספר אחר מאת חדוה (בהוצאת 'ספרית פועלים', 1985ׂ). 

כותרת השיר היא גם השורה הפותחת אותו בהצהרה מפתיעה למדי: "אֲנִי רוֹצָה אָדָם חָכָם". זו הצהרה מפתיעה, משום שאנחנו רגילים לביטוי האנוכי של ילדים המתחילים לדבר בשלב ההתפתחות המוקדם שלהם, כשהם עדיין אינם מודעים למשמעות קיומו של הזולת, והם זועקים "אני רוצה!" ומאמינים שמגיע להם לקבל את מה שהם מתאווים אליו. 

נדמה לי שתפיסת העולם הקפיטליסטית, האנוכית, הבאה לידי ביטוי ברעיון האינדיבידואליות הקיצונית, הצליחה להשתלט על התרבות המערבית משום שהיא עושה שימוש בצורך הילדותי שלנו לממש את תאוותינו, ונותנת לו צידוק. רעיונות נשגבים, לכאורה, כמו מגילת זכויות האדם או האמנה החברתית, גורמים לנו להאמין שמה שאנחנו רוצים מגיע לנו. גם משוררים מבטאים את תפישת העולם הזו, ולכן לא היינו מופתעים אם השיר היה נפתח במלים "אני רוצה אהבה" או "אני רוצה תמיד עיניים" או "אני רוצה פיסת שמים". 

מה שמפתיע בפתיחה לשיר של חדוה הוא השימוש השונה במלים "אני רוצה", שאינן מבטאות צורך בבעלות או בסיפוק אנוכי, אלא מציגות בפנינו קשר מסוג חדש, שאינו מבוסס על תלות או על בעלות אלא על הרחבת הדעת, שהיא הביטוי הזך ביותר של האמפתיה. 

האמפתיה היא יכולת מוחית, המאפשרת לנו לחוש בכאבו או בשמחתו של הזולת. נהוג לפרש את האמפתיה כחמלה, אבל למעשה אין לה כל קשר לערך מוסרי, ויש לה תפקיד הישרדותי המאפשר לבני-האדם להשתייך לקהילה, ובדרך זו להעביר במהירות ללא מלים אינפורמציה המרחיבה את יכולתנו לשרוד במציאות המשתנה והמאיימת. אפשר לשער, שהאמפתיה היא אינסטינקט שקדם להתפתחותה של השפה האנושית, ואפשר לבני-אדם ללמוד זה מזה ולהעביר זה לזה מידע גם ללא מלים. כך אפשר להסביר, למשל, את העובדה שילדים לומדים מהוריהם ומן הסובבים אותם באמצעות התבוננות, הרבה לפני שהם לומדים לדבר או לזהות מושגים מילוליים. 

כשחדוה כותבת שהיא "רוֹצָה אָדָם חָכָם" היא אינה מתארת צורך אנוכי, אישי, אלא מבטאת את הצורך הביולוגי של כולנו, שנדחק לשוליים בתרבות המערבית האנוכית, ההיררכית והתחרותית. זהו צורך היסטורי של האנושות כולה, ואולי לכן היא כותבת ש"כְּבָר שֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנִים אֲנִי עוֹבֶרֶת נְדוּדִים", אולי כמו נוח שהיה בן שש-מאות שנה כאשר מילא את יעודו והציל את בני-האדם ואת בעלי-החיים כולם בזמן המבול ("וְנֹחַ בֶּן-שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל-הָאָרֶץ", בראשית ז', פסוק ו'). 

סיפור המבול מתאר עונש של השמדה על בני-האדם שחטאו בחטא האנוכיות, הבאה לידי ביטוי במחשבות רעות, שהן היפוכה של החוכמה: "כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (בראשית ו', פסוק ה'). המבול, שהוא העונש על הטפשות והרוע, מחזיר את העולם אל רגע הבריאה ומזכיר למשוררת "אֶת מְאוּרוֹת הַיָּם וְאֶת הַתַּנִּינִים" ("וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים", בראשית א', פסוק כא), וגם "אֶת הָאֲדָמָה וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ" ("הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ", דברים י', פסוק יד). 

בהמשך השיר מתארת חדוה את הבדידות האנושית, שהיא תוצאה של הרוע והאנוכיות המבטאים את האינדיבידואליות הקיצונית: "וַאֲנָשִׁים בָּאִים לְעֻמָּתִי וּבִידֵיהֶם קוֹלוֹת וְרוּחַ וְהֵדִים". האנוכיות, שהיא התוצאה של חוסר אמפתיה, משותקת כאשר אנחנו נתקלים בחרדת-המוות הטבעית: "רָחוֹק רָחוֹק אֲנִי רוֹאָה פְּחָדִים, דְּמָמוֹת, וְשֶׁבֶר הֲזָיוֹת עוֹלֶה מִתּוֹךְ הַיְּעָרוֹת וּמְצַיֵּר צְלָלִים". 

המסע שחדוה מתארת הוא המסע שכל אחד מאיתנו עובר מרגע היוולדו ועד יום מותו. זהו מסע שמתחיל במודעוּת להיותנו בני-תמותה, כלומר לחרדת-המוות, ונמשך בתשוקה למצוא תחושה של מקום בטוח, של קרן שמש שתפזר את אפלת החרדה: "אֲבָל, תָּמִיד, אֲנִי פּוֹרֶשֶׂת אֶת מוֹתִי עַל עֲרֵמָה גְּדוֹלָה שֶׁל שֶׁמֶשׁ". החיפוש אחרי מקום בטוח דורש מאיתנו לפתח את היכולת האמפתית שלנו ולהתחבר אל הקהילה האנושית הסובבת אותנו, שבה אנחנו מבקשים למצוא חוכמה, כלומר קשר המבוסס על שיתוף והעשרה הדדית. לעתים זה רק חלום: "וְנִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי חוֹלֶמֶת אֶת דָּמוֹ". 

חדוה מסיימת את השיר באופן סימטרי, מה שיוצר בנו הקוראים תחושה של מקום בטוח ושל סגירת מעגל, בין חיים למוות ובין בדידות לקשר. "אֲנִי רוֹצָה אָדָם חָכָם", היא כותבת, ומדגישה: "אֵינֶנִּי רוֹצָה דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ". זו אינה עקשנות, כמובן, אלא הדגשת החשיבות הקיומית לקשר עם "אָדָם חָכָם", קשר המסמן את מהותה של קהילה אנושית המאפשרת לנו להתמודד עם חרדת-המוות וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח בעולם. זו גם הדגשה המזהירה אותנו מפני התחליפים הכוזבים, כמו יחסים המבוססים על תלות, על תחרות ועל סיפוק הצורך האינדיבידואלי באופן חומרי, המספקים לנו תחושה מזויפת של מקום בטוח. 

אפשר לקרוא בשיר החכם הזה עוד ועוד, לגלות בו אוצרות שיריים ורעיונות מעוררים, ואי-אפשר להתעלם מן ההקשרים המקראיים המובילים אותנו ממעשה הבריאה, דרך התפתחות הטפשות והרוע והאנוכיות, אל ספר קוהלת, שבו מגלה שלמה המלך, החכם באדם, כמו סוקרטס אחריו, שהחכם הוא מי שיודע שאינו יודע: "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קוהלת א', פסוק ב'). 

כמו חדוה, גם אני רוצה "אָדָם חָכָם", וזו כמובן הסיבה שהשיר הזה נגע כל-כך ללבי. היו לי חברים רבים, ופגשתי בחיי אנשים רבים שנחשבו לחכמים ולמשכילים, אך רק לעתים רחוקות אני פוגש באנשים חכמים, שהמפגש איתם הוא תהליך של הפריה הדדית. אדם חכם, העושה שימוש באמפתיה שלו, אינו אדם שיודע הכל, ואינו מומחה לדבר אחד, אלא מי שיודע להקשיב, שאינו שופט ומבקר, שיודע לשתף בידע שלו מבלי לבקש תמורה, ושמח ללמוד את מה שאינו יודע. אם תפגשו אדם חכם כזה, שלחו אותו אלי. 

ובינתיים, בכל יום אני מוצא אדם חכם בילדי, כמו ביונתן היודע לגלות בכל מקום משהו חדש, 

וגם בחיק הטבע הוא מוצא את היופי באבנים ובצמחים. 

אנחנו יוצאים לנוח בחיק הטבע, ומגלים בבנסקו את מגלשת המים הארוכה ביותר באירופה, 

ממהרים לגלוש בה, 

בזקנינו, 

ובצעירינו, 

השבים וגולשים עוד ועוד. 

ואנחנו מפריחים אל אוויר העולם בועות של חוכמה, 

המשנות אותנו, 

ומשתעשעות איתנו, 

ומתערבבות בנו, 

דרור