657. ברטולד ברכט: הזמנים החדשים

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים וחמש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 657, שנה ארבע-עשרה, ינואר 2020

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2019` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


אי-אפשר שלא להתרגש משיריו של ברטולד ברכט (1898-1956), שתמיד יש בהם מחאה חברתית או פוליטית מובהקת ללא פשרות. הוא היה מחזאי פוליטי שהשפיע על תרבות המאה-העשרים, והיום הוא זכור בעיקר כמשורר. אומרים שהוא היה שקרן, שהעתיק טקסטים ורעיונות של אחרים, שניצל נשים והיה אנטישמי, אך כל זה לא פוגם באיכותם של שיריו. 

את השיר 'הזמנים החדשים' קראתי ב'שירה חדשה', מבחר תרגומים - בנימין הרשב (הוצאת 'עם עובד' 1990). 

האם ברכט שאב את נושא השיר מן הפתיחה לספרו של צ'ארלס דיקנס, 'סיפורן של שתי ערים'? אולי. זהו שיר על הטכנולוגיה שמשנה את העולם במהירות מאז המהפכה התעשייתית, אך אינה משנה את טבע האדם. 

לעתים אני בוחר בקטע פרוזה והופך אותו לשיר כשאני מנקד אותו ומחלק אותו לשורות קצרות ולבתים. ברכט כתב שיר בן ארבעה בתים (ארבע שורות - שורה אחת - ארבע שורות - שתי שורות), שאין בו מאפיינים של שירה כמו משקל ומקצב וחרוז, והוא למעשה קטע פרוזה המעוצב כמו שיר. 

הכותרת 'הזמנים החדשים' מתעתעת, כמובן, ועל כך כתב קהלת כבר מזמן, "אֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" ('קוהלת'' א', פסוק ט'). השיר של ברכט, הוא, למעשה גרסה חדשה לטקסט של קוהלת. ועוד אמר קהלת, "לַכֹּל, זְמָן" ('קוהלת' ג', פסוק א'), והתייחס לזמן כמה שמציין את קיומם של 'דברים' בעולם, ועם זאת את העובדה שלזמן אין קיום משל עצמו, והוא תמיד יחסי. 

השיר פותח בהצהרה: "זְמַנִּים חֲדָשִׁים אֵינָם מַתְחִילִים בְּבַת־אַחַת". הזמן החדש הוא, כמובן, הרגע הזה, וברגע הבא הוא כבר יהפוך לזמן הישן. אבל אנחנו יכולים לתפוש את הזמן רק מרחוק, משום שאין לנו זמן לתפוש את זמן ההווה. גם מי שחי לפני חמישים שנה חי בהווה, ולכן "סָבִי כְּבָר חַי בַּזְּמַן הֶחָדָשׁ", ומי שטרם נולד יחיה בעבר של העתיד הרחוק יותר, כלומר "נֶכְדִּי בְּוַדַּאי עוֹד יִחְיֶה בַּיָּשָׁן". הזמן, לפיכך, הוא רצף המתחיל בעבר ונמשך בעתיד, ולכן "זְמַנִּים חֲדָשִׁים" אינם מה שקורה ברגע הזה אלא מה שנמשך מן העבר אל הרגע הזה, ולכן אפשר לחקור אותו גם במונחים של 'סיבות' ו'אחריות'. 

הישן והחדש הם רק מושגים זמניים המתחלפים ביניהם ומתערבבים ביניהם, ולכן "בָּשָׂר חָדָשׁ אוֹכְלִים בְּמַזְלְגוֹת יְשָׁנִים," כאשר המזלגות קבועים והבשר מתחלף. אבל מי ששומר מלאי של בשר במקפיא, וקונה לחג מזלגות חדשים, יכול לומר ש"בָּשָׂר יָשָׁן אוֹכְלִים בְּמַזְלְגוֹת חֲדָשִׁים.

אם בשני הבתים הראשונים ניסה ברכט לחקור את מושג הזמן ואת משמעותו של ה'חדש', בבית השלישי הוא מרחיב את מושג ה"זְמַנִּים הָחֲדָשִׁים" מן 'הרגע הזה' ל'תקופה הזו', של תחילת המאה-העשרים, והוא מתבונן במאפיין המרכזי שלה, הטכנולוגיה. 

הטכנולוגיה אינה אחראית לתוצאותיה, לפי ברכט. "לֹא כְּלֵי־הָרֶכֶב הַנּוֹסְעִים־לְבַד עָשׂוּ זֹאת", הוא קובע, ומובן שאינו מתכוון למכונית האוטונומית של גוגל אלא למכוניות שאינן נזקקות לסוסים, ויש להן מנוע המניע אותן. כשהוא כותב "עָשׂוּ זֹאת", הוא מתכוון לעצם מהותה של הטכנולוגיה, ששינתה את פני העולם. 

"לֹא הַטַּנְקִים [עָשׂוּ זֹאת]", הוא ממשיך, ועכשיו מתגלה המסר הפוליטי-חברתי של דבריו. הקידמה, שהיא ה"זְמַנִּים הָחֲדָשִׁים", משפרת את חיינו אך מחירה כבד. קל יותר להילחם מתוך טנק מאשר להתבוסס בבוץ בשוחות של מלחמת-העולם הראשונה, אבל המצאת "הַטַּנְקִים" הפכה את ההרג לקל ונגיש יותר.

"לֹא הַמְּטוֹסִים מֵעַל לְגַגּוֹתֵינוּ עָשׂוּ זֹאת", הוא מרחיב את משל הטנק, "וְלֹא הַמַּפְצִיצִים". אנחנו יודעים שהמצאת המטוס מאפשרת לנו לקצר מרחקים, ולטוס בטיסות שכר זולות לכל מקום בעולם. אבל המפציצים ללא טייס מסוגלים להרוג ממרחק רב, למשל בין וושינגטון לעיראק, ולעורר מלחמה חדשה בלחיצת כפתור. 

השיר הפוליטי-חברתי של ברכט מסתיים במוסר השכל, שאינו רחוק מן המסר של קהלת: "מִן הָאַנְטֶנוֹת הַחֲדָשׁוֹת בָּא הַטִּמְטוּם הַיָּשָׁן". נדמה לרגע שהשיר הזה נכתב זה עתה, ומתייחס לטכנולוגיית האינטרנט המתפתחת במהירות ומשנה את העולם, לסכנה שבמכוניות האוטונומיות ולטמטום שזורעת רשת האינטרנט. האם יש הבדל בין ההתפתחות המהירה של התקשורת האלחוטית בתחילת המאה-העשרים, שיצרה את מהפיכת המידע הקודמת, לבין ההתפתחות הבלתי-נסבלת של תחילת המאה העשרים-ואחת, הגורמת להתמכרות שלנו למידע המהיר הנמסר לנו באמצעות הטלפונים החכמים? 

"הַטִּמְטוּם הַיָּשָׁן" אינו מבחין בין ה"זְמַנִּים הָחֲדָשִׁים" ל"זְמַנִּים הָיְשָׂנִים". הטמטום הוא הצורך שלנו בהתמכרות למה שמספק את הצרכים המיידיים שלנו, והטכנולוגיה אינה הופכת את "הַטִּמְטוּם הַיָּשָׁן" ל"טִמְטוּם חָדָשׁ".

כמו קהלת לפניו מזכיר לנו ברטולד ברכט ש"הַחָכְמָה נִמְסֶרֶת הָלְאָה מִפֶּה אֶל פֶּה". הטכנולוגיות מפרידות אותנו זה מזה, משעבדות אותנו ומרסקות את הקהילה שבזכותה נוצרה הציוויליזציה האנושית. החוכמה אינה מידע שעובר מהר או לאט בין מכשירים, אלא סיפור שעובר "מִפֶּה אֶל פֶּה", משתנה כמו ב'טלפון שבור' ומתפתח כשהוא שואב מכל "פֶּה" תוספת ושינוי, ששום מחשב לא יוכל לחקות. 

גדלתי עם הטכנולוגיה. קניתי את המחשב האישי הראשון, את הטלפון הסלולרי הראשון (שהיה מחובר למכונית), את המחשב הנייד הראשון, הקטנטן והיפה והלא-מתקלקל של קומפאק, ומעולם לא חששתי מהטכנולוגיה. עכשיו, בכפר הבולגרי הנידח, אני מגלה את המחיר היקר של הטכנולוגיה, את עודף המידע המטשטש את האנושות, את ההתמכרות לסמארטפון שמשתקת את המוח האנושי ואת תעשיית החברים של פייסבוק שפירקה את הקהילה האנושית. עכשיו, כשאני שולח לכם את ההרהור הזה בדואר האלקטרוני ומעלה אותו לאתר שלי, אני מוכן לוותר על הכל, על הקידמה והטכנולוגיה, ולחיות בעולם שבו אנשים מדברים זה עם זה ומקשיבים זה לזה, וכשמתחשק להם להרוג הם נאלצים לעשות זאת בעצמם ולא לשלוח ממרחקים מזל"ט שיעשה זאת במקומם.

לעתים, כשאני מתבונן סביבי, נדמה לי שבכפר הקטן שלנו, בחיק-הטבע, אפשר להתנתק לרגע,עד שאני פוגש בבולגרים שמחזיקים שניים או שלושה סמרטפונים או בילדי,

שמתקשים להתנתק מן המכשירים,

גם ברגעי המנוחה הנעימים שלנו,

ליד הקמין הבוער. 

נעים להתבונן בהם ללא המכשירים, 

יושבים ומדברים, 

והאש הבוערת,  

מסקרנת יותר ממסך המחשב. 

בחוץ קר, ובבוקר מקשטים פרחי הכפור את שמשת הג'יפ שלנו. 

העץ שמול חלוני שט בין העננים הרחוקים, 

המשייטים בכל בוקר מעל לנהר. 

גם הדרך עטופה בעננים, 

ההולכים ומתקדרים, 

נערמים על ראשי ההרים, 

המקיפים את הכפר. 

מאיה בנתה בית קטן מארגז לשני גורי החתולים שלה, אך וירוס קטלני היכה בהם וסיים את חייהם. עצבות נפלה על החצר. 

מתחת לכפר זורם הנהר, כדרכו, 

וצובר השתקפויות של חורף, שישתנו בקרוב. 

אנחנו חוגגים לאנדה,  

את יום-הולדתה השש-עשרה, 

במטעמים טבעוניים, 

ובאורות בוהקים, 

ובנרות דולקים על עוגת השוקולד הטבעונית שיונתן הכין, 

ואנדה מכבה אותם בנשיפה אחת. 

שש-עשרה שנים חלפו ביעף, ובתי היפה והחכמה והאהובה כבר לא ילדה. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הבית ליד הנהר מיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092



 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.