664. יצחק לאור: רעי

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 664, שנה ארבע-עשרה, פברואר 2020

במדינה כמו ישראל, הנמצאת במצב מלחמה מאז הקמתה, המחזיקה מיליוני תושבים באזורים כבושים ללא זכויות אדם, שאין בה שיוויון בין כל האזרחים, ניתן לצפות שהשירה הפוליטית תפרח ותשגשג. למרבה ההפתעה, השירה הפוליטית בישראל זניחה למדי, כשם שהמחאה הפוליטית נותרה בשוליים ואין לה כמעט ביטוי בחיי התרבות של המדינה. הסיבה לכך היא שרוב כמעט מוחלט של אזרחי ישראל תומך בפועל במדיניות הממשלה בנוגע לכיבוש, לאפרטהייד ולאפליה הדתית, ולמרות שבעבר לא היה איסור על מחאה פוליטית, החשש מבידוד חברתי-תרבותי מנע מרוב המשוררים לשלוח ידם בכתיבת שירי-מחאה. 

יצחק לאור הוא אחד המשוררים האמיצים והבוטים, שאינו חושש לבטא בשיריו מחאה תקיפה המבוססת על תפישה מוסרית מוצקה וחסרת פשרות, שאינה חוששת מן המחיר שהוא משלם על כך (למשל, ויתור על משרה אקדמית, למרות תאריו וניסיונו, או פגיעה חוזרת בשמו הטוב). את השיר 'רעי' קראתי ב'סימן קריאה', רבעון מעורב לספרות בעריכת דן מירון ומנחם פרי, גליון 21, דצמבר 1990. 

לראשונה התוודעתי לשירתו הפוליטית של לאור לאחר מלחמת-לבנון הראשונה, בשנת 1984, כשפרסמתי ב'פיוט', שבאותם ימים נשלח למאות מנויים על דף מודפס, במעטפה, את שירו 'דוקומנט', המתעד את פשעי הכיבוש. בין התגובות שקיבלתי ממנויי 'פיוט' היה גם מכתב נאצה גס ובוטה ממשורר הילדים הנפלא ע. הלל, שביקש לבטל את המנוי שלו. שירי-המחאה של יצחק לאור אינם פמפלטים פוליטיים חד-ממדיים, והם מספרים סיפור המעורר את האמפתיה (או את תחושת הזוועה) של הקורא, כשהוא כותב על הכיבוש, על האטימות הפוליטית או על המוות המיותר של חבריו של המשורר, במלחמות בהן השתתף. 

יצחק לאור נולד בשנת 1948, עם הקמת מדינת-היהודים, רק שש שנים לפני שאני נולדתי. אבל הפער היה גדול, והוא התגייס לנח"ל לקראת מלחמת 'ששת-הימים', שהשכיחה את פשעי גירוש האוכלוסיה הערבית והרס תרבותה, והביאה לעולם את פשעי הכיבוש, שמאז הלכו ותפחו עד שתפסו את מקומה של אותה דמוקרטיה רעועה שמדינת ישראל היתה בשנותיה הראשונות. 

אינני יודע מה פשר הכותרת 'רעי', אבל האסוציאציה הראשונה שלי היתה השיר 'מוּל הַר סִינַי' (שנכתב על-ידי יחיאל מוהר והולחן על-ידי משה וילנסקי), ששרה להקת-הנח"ל לאחר 'מבצע סיני' הקצר, שבו כבשה ישראל את כל מדבר סיני ופינתה אותו במהירות בעקבות לחץ בינלאומי. השיר 'מוּל הַר סִינַי' מבטא את החלומות המשיחיים שהתגשמו מאוחר יותר במלחמת 'ששת-הימים'. כך נפתח השיר: 

לֹא אַגָּדָה רֵעַי,

וְלֹא חֲלוֹם עוֹבֵר:

הִנֵּה מוּל הַר סִינַי

הַסְּנֶה, הַסְּנֶה בּוֹעֵר.

וְהוּא לוֹהֵב בְּשִׁיר

בְּפִי גְּדוּדֵי בָּנִים,

וְשַׁעֲרֵי הָעִיר

בְּיַד הַשִּׁמְשׁוֹנִים.

 

הוֹ, שַׁלְהֶבֶת יָהּ – עֵינֵי הַנְּעָרִים,

הוֹ, שַׁלְהֶבֶת יָהּ – בִּרְעוֹם הַמְּנוֹעִים,

עוֹד יְסֻפָּר עַל זֶה הַיּוֹם אֶחָי,

בְּשׁוּב הָעָם אֶל מַעֲמַד סִינַי.

כמו רבים משיריו של יצחק לאור, גם השיר הזה כתוב כקטע פרוזה נמשך, כסיפור המחולק לשורות קצרות יחסית, ומנוקדות, אבל דווקא הוויתור על המשקל והחרוז יוצר כאן סוג שונה של טקסט, שהוא כולו משפט אחד ארוך, בדומה לטקסטים של יעקב שבתאי, ויוצר גם תחושה של חוסר-נשימה, המתאימה לתוכן השיר. 

כשם שכותרת השיר מביעה אירוניה, גם המשפט הפותח אותו אירוני: "לַיְלָה אֶחָד, סוֹף 67 אוֹ תְּחִלַּת 68", כותב לאור, כאילו הוא מתקשה לזכור את האירוע, ומיד לאחר מכן הוא מציין: "אֲנִי לֹא יָכוֹל ‏לִשְׁכֹּחַ". זהו משחק בין הערפול של הפרטים לבין הזיכרון הטראומטי של הערעור המוסרי, שנטבע בזכרונו של המשורר הצעיר. 

האירוניה נמשכת במלים "אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוּם דָּבָר נוֹרָא לֹא קָרָה אָז ‏וְאַף אֶחָד מִן הָעוֹמְדִים לַקִּיר לֹא הוּמַת", כאילו מה שאינו כרוך במוות אינו "דָּבָר נוֹרָא", והמלים האלו מקדימות את תיאור הזוועה המצפה לנו בהמשך השיר. אכן, איש לא "הוּמַת", אבל המשורר מזכיר לנו שזו רק סטיית-תקן, במלים "(בְּכָל אֹפֶן ‏לֹא בַּפְּשִׁיטָה שֶׁלָּנוּ)". 

לאט לאט הידע שלנו, הקוראים, הולך ומתרחב. אנחנו מבינים שמדובר בימים שלאחר מלחמת ששת-הימים, במבצע הקרוי "פְּשִׁיטָה", מלה שיש לה קונוטציה של פשע מאורגן, ואנחנו מבינים שבאותם ימים, במקומות אחרים אנשים "עוֹמְדִים לַקִּיר", כלומר מוצאים להורג. ואם לא מוצאים להורג, הם מוכים, בניגוד לאירוע הפעוט שמתאר המשורר, שבו אף אחד "אֲפִלּוּ לֹא הֻכָּה, וְלֹא נִגְרַר". 

אז מה כן קרה באותה "פְּשִׁיטָה"? שום דבר מיוחד. "רַק אֶחָד חִרְבֵּן בָּעֲמִידָה בַּמִּכְנָסַיִם". זה הכל. לא מדובר בפשע נורא, או באלימות חמורה, אלא רק באיבוד כבוד-האדם (של "אֶחָד מִן הָעוֹמְדִים לַקִּיר"), ושל איבוד צלם-האדם של "הַחַיָּל ‏‏ ש.ל.", וגם של כל החיילים שהשתתפו איתו ב"פְּשִׁיטָה", וגם של המשורר, שהאירוע הפעוט הזה הפך עבורו לאירוע טראומטי, שהופך לנושא השיר, ואולי מרעיד אותנו יותר ממה שקרה לפלסטיני העלוב שעשה במכנסיו. 

לאור מצליח לתאר את הסיטואציה המחרידה של הוצאת אזרחים בשטח כבוש מביתם והעמדתם אל הקיר ברכות ובחמלה, המשכיחה מאיתנו לרגע את הזוועה. הוא מתאר את המחזה באמפתיה, ומעצים את המאפיינים האנושיים של הכובשים ושל הנכבשים. בסך הכל מדובר באי-הבנה, הוא אומר, לכאורה: "כִּי הַחַיָּל ‏‏ ש.ל. לֹא הֵבִין אֶת מַה שֶׁהוּא רָצָה לוֹמַר, כְּשֶׁכִּחְכַּחַ ‏מַשֶּׁהוּ". אנחנו לא יודעים מה כחכך הפלסטיני המבוהל, שהחרדה ננעצה בעצם בגרונו. החייל גם הוא היה מבוהל, והכחכוח של הפלסטיני הקפיץ אותו ממקומו: "הַטּוּרַאי ש.ל. זִנֵּק אֵלָיו כְּמוֹ בְּפִּינְג ‏פּוֹנְג, צָוַח, כִּוֵּן, לֹא לָזוּז אַתָּה שָׁם". 

גם כאן משתמש לאור באירוניה של הפכים. מצד אחד הוא מתאר ברכות ובאמפתיה את החייל ואת האזרח הנכבש, ומצד אחר לחייל "ש.ל." אין שם, ופניו של הכיבוש חסרות זהות ואופי, ובכל זאת המשורר מעניק לו מאפיין חדש באמצעות דרגה נמוכה: "הַטּוּרַאי". 

לחיילי הכיבוש אין זהות ופנים, רק דרגות. אבל מאחורי האנונימיות אין כוונות רעות: " וְהַקָּצִין, אֶחָד מִן הַקְּצִינִים בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, נָזַף אַחַר כָּךְ בַּחַיָּל ‏ש.ל. לֹא לִהְיוֹת כָּל כָּךְ פֶּרְפֶקְציוֹנִסְטִי". אכן, הפרפקציוניזם הוא סוג של נכות רגשית. אבל גם כאן מדובר, כמובן, באירוניה ולא בתובנה פסיכולוגית. 

גם לפלסטיני האנונימי יש מגוון של רגשות אנושיים, מחוץ לחרדת-המוות המובנת במצב המתואר בשיר. הוא מתבייש מבני-משפחתו, מבתו הקטנה וגם מן החיילים, "וְעֵינֵי הַמְּחַרְבֵּן ‏בָּעֲמִידָה אָמְרוּ בּוּשָׁה מִפְּנֵי פְּנֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי בֵּיתוֹ וּמִפְּנֵי ‏בִּתּוֹ שֶׁאָחֲזָה בְּיָדוֹ וּמִפְּנֵיהֶם שֶׁל הַזָּרִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ". 

גם החייל האנונימי, שהוא גיבור תיאטרון-התנועה המתרחש לנגד עינינו, מתבייש: "וְעֵינֵי הַחַיָּל ש.ל. אָמְרוּ בּוּשָׁה". לכאורה, זהו התיאור הצדקני המוכר בספרות המלחמה העברית המתהדרת בטוהר הנשק, מה שמכונה בשם 'יורים ובוכים'. אבל לאור לועג לכל זה: "אָדָם אַיֶּכָּה", הוא מצטט את דברי אלוהים חיים, הגוער באדם הראשון על החטא הקדמון, חטא הבחירה המוסרית שהתבטא באכילת פרי "עֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית, ב', י"ז). 

החייל המבוהל, המשחק את 'אלוהים', גוער בפלסטיני המחרבן ומאשים אותו בפשעו שלו, של מי שיודע להבחין בין "טוֹב וָרָע", ובאירוניה מרה הוא קורא לאדם המסתתר בגופו של הפלסטיני חסר הזהות: "אָדָם אַיֶּכָּה". הוא כועס עליו: "אֵיךְ ‏אַתָּה מְחַרְבֵּן בָּעֲמִידָה, לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ מַה שֶׁרָצִיתָ? לָמָּה ‏לֹא הֵבַנְתִּי אֶת מַה שֶׁאָמַרְתָּ? לֵךְ תְּנַגֵּב מַהֵר לִפְנֵי ‏שֶׁיִּהְיֶה עוֹד פַּעַם אוֹיֵב". זוהי פרפראזה על דבריה של ראש-ממשלת ישראל גולדה מאיר, שכעסה על 'הערבים': "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם". גם החייל האנושי בשיר של לאור כועס על הפלסטיני המחרבן במכנסיו ולא יודע להסביר את עצמו במלים. הוא מזהיר אותו שימהר לנגב את התחת לפני שיאבד את אנושיותו ו"יִהְיֶה עוֹד פַּעַם אוֹיֵב". 

לאור מסיים את השיר בתיאור כאב-האמפתיה הפרטי שלו, בשעה שהוא כופה על עצמו "לַעֲמֹד שָׁם ‏שׁוּב, לְיַד הַקִּיר, נִפְחָד, אֲפִלּוּ מְחַרְבֵּן בַּמִּכְנָסַיִם". לאנשים כמוהו, כמו המשורר-החייל יצחק לאור, קוראים בישראל 'אוהבי ערבים', המעזים לחמול על 'האויב', גם כשהוא אזרח שבתו אוחזת בידו. אחרים קוראים לו 'בוגד'. אני שמח לגלות שנותרו בישראל מעט 'בוגדים' כמו יצחק לאור. 

אני יודע כמה קשה להיות 'בוגד' בישראל, כלומר לחמול על אלו שלא נותר להם דבר מכבוד האדם שלהם. גם אני זכיתי לכינויים דומים כשכתבתי את הספר 'אגדות האינתיפאדה', שנאסר להפצה בשטחים הכבושים ובחנויות 'סטימצקי' סירבו למכרו. 

התרחקתי מאוד מהכיבוש ומהשחתת צלם האדם, כשעברתי לחיות בחיק-הטבע, בכפר הבולגרי, אך הטראומה עודנה טבועה בי. מדי יום אני מתבונן בעץ אחד, דובדבן שעוד מעט יפרח,  

ולפעמים אני מתבונן בשנים, כדי לזכור כמה יפה העולם כשאנחנו מניחים לו כפי שהוא. 

אני נרגע באור הזריחה הלוהב, 

בענני הבוקר הכתומים, 

מעל בית-הסופרים שלי, 

ובפנים נמשכת הלהבה בקמין העצים, 

ליד ילדי המתעוררים לאט לאט אל מלאכת היום. 

האור הראשון בוער במי הנהר, 

מבעיר את ענפי העצים, 

הטובלים במים.  

ימים קשים עברו עלינו, ואני לוקח את הילדים אל מעבר להרי השלג, 

דרור