400. יונה וולך: שיר

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 400, שנה תשיעית, פברואר 2015

את גיליון 400 של 'פיוט' אני מקדיש שוב לשיר של יונה וולך, שהיה השיר הראשון ששלחתי לכם בשנת 2007, ושלחתי אותו שוב גם בגיליון 200. השיר הזה פתח גם את הספר 'אור פרא', אותו ערכתי והוצאתי לאור לפני מותה של יונה, וגם את הספר 'שירים אחרונים', הכולל שירים שקיבלתי מיונה ולא נדפסו ב'אור פרא'. 

השיר על האילה פתח גם את המהדורה המודפסת של 'פיוט', אותה שלחתי בדואר מדי שבוע למאות מנויים, במשך שבע שנים. 

בשנת 1982 פגשתי את יונה שהתגורר עם אמה בבית בו נולדה בקרית אונו, ברחוב וולך, שנקרא על שמו של אביה. התיידדנו מיד, והקשר בינינו נמשך בחמש שנותיה האחרונות, עד יום מותה. 

כבר באותו מפגש ראשון נתנה לי יונה ערימה של דפי ורודים ודקים, כמעט שקופים, שבאותם ימים שימשו להדפסה במכונת כתיבה עם נייר קופי, ואני ישבתי על הרצפה בחדר-השינה הקטן שלה, הצמוד לחדרה של אמה, ובין השירים הרבים מצאתי את השיר הנפלא הזה. 

יונה כתבה שירים רבים, שהשפיעו ומשפיעים עד היום על השירה העברית בכנותם, בחשיפה של רגשות אישיים אינטימיים ובדיבור הישיר על מיניות ועל יחסי-מין, וגם על טשטוש ההבדלים המסורתיים שבין גבר לאשה. 

יונה כתבה מהר, באימפולסיביות, ולמרות העוצמה והייחוד שבשיריה רבים מהם חסרים עריכה או עיבוד. בין השירים ששלחתי ב'פיוט' תוכלו למצוא את 'בעיות זהות', 'זה הגשם', 'עיני רנטגן', 'איי החיים', 'סבתא מרמוריאל', 'בכל שנה בקיץ', 'תותים', 'תשלח לי שקט', 'הרמוניה שמימית', וגם שירי הילדים 'מלך פוי' ו'מלך אחר'. 

השיר הקטן הזה שונה מכל שיריה האחרים של יונה, ובעיני הוא היפה והשלם מכולם. זה אינו שיר בוטה, אין בו התרסה מינית וגם לא חידושים לשוניים. ולמרות זאת השיר הזה מבטא באמצעות ציור מן הטבע את הגרעין הרגשי האישי והאינטימי של יונה וולך, והאישי הופך לאוניברסלי. 

בהליכת הבוקר הלחנתי את השיר, והקלטתי אותו בהקלטה פרימיטיבית למדי: 

https://www.youtube.com/watch?v=A0DgVrNvLQs

 

 

בהתנהגותה ובשיריה ביטאה יונה את החרדה שבה היתה שרויה, בעקבות טראומת הילדות של מות אביה, אליה התלוו טראומות נוספות. כמו אצל נפגעי טראומה אחרים, גם אצל יונה עוררה הטראומה את החרדה הקיומית, שהתבטאה בקשריה הבוטים, ולפעמים גם אלימים, עם עצמה ועם הסובבים אותה. 

כולנו מתמודדים עם חרדת-המוות באמצעות דרכים המשכיחות אותה כמו טקסים והרגלים, קשרי זוגיות ומשפחה והישגים מקצועיים. כל אלו יוצרים בנו תחושה של מקום בטוח. יונה היתה רחוקה מכל זה. היא לא התחתנה ולא גידלה ילדים, לא למדה ולא התמחתה ולא עזבה באמת את בית-אמה עד יום מותה. 

יונה התמודדה עם הטראומה והחרדה באמצעות השירה. עיצוב השיר היה הדרך שלה ליצור לעצמה תחושה של מקום בטוח, ולכן הקפידה על העיצוב המוסיקלי של השיר, ולמרות שהשתייכה לחבורת 'עכשיו', שחבריה (אבידן, זך, עמיחה, ויזלטיר, הורוביץ, ברנשטיין ופנקס) מרדו בצורות המקובלות, ובמיוחד במורשת של אלתרמן, היא לא בחלה בחריזה ובמשקל קצוב. זו הסיבה שרבים משיריה הולחנו. 

אמנם השיר הזה אינו מחורז, אבל אי-אפשר שלא להבחין במוסיקליות שלו, בל' המתגלגלת והמתחרזת ("אַיָּלָה", "לִּי וְלָהּ", "אֶלָּא"), ובהקבלה שבין התוכן לבין הצורה. 

השיר נפתח בהתבוננות מרוחקת, כמו מבעד למצלמה, בתמונת נוף: "בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים", והוא נמשך בתנועה המתקרבת של המצלמה, בקלוז-אפ אל "אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם". 

זו אינה סתם תמונה מן הטבע, אלא ציור של תחושת המקום הבטוח, אותו יצרה יונה בדמיונה באמצעות השירה. זה אינו נוף פתוח ומרגש, אלא דווקא "נָקִיק", כלומר מקום צר שניתן להסתתר בו, משום שהוא "נִסְתָּר" ומוגן בין ה"צּוּקִים". זה אינו רק מקום מוגן, אלא גם מקום בטוח, שבו ה"אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם". זהו מקום המספק ביטחון ומזון. 

"מַה לִּי וְלָהּ", שואלת יונה את עצמה ואת הקוראים התוהים מדוע עסוקה המשוררת הפרובוקטיבית בתמונת נוף שלווה. לא קשה לנחש את התשובה, ולהניח שה"אַיָּלָה" מסמלת חיה אחרת, יונה, המחפשת מסתור וביטחון. 

השורות הבאות מחזקות את ההנחה הזו, בתשובה המפרקת את תיאור המקום הבטוח בחיק הטבע לגורמים. 

"מַה לִּי וְלָהּ?" שואלת יונה, ועונה: "אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי", כלומר הנקיק שבו מסתתרת האילה, שהיא המשוררת, "נִסְתָּר" בתוכה, וממנו נובע "מַעְיָן חַיַּי". 

למרות שהשיר קצר ופשוט, ומבוסס על פירוק של המשפט הראשון, במלים "אֶלָּא מַעְיָן חַיַּי"  מרחיבה יונה את התיאור של "אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם" ומגלה לנו שהמים נובעים ממעיין החיים. 

כעת, כשאנחנו יודעים שהמשוררת היא האילה המסתתרת "בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים", מחברת יונה את שתי התמונות לכדי תמונה אחת, המעניקה משמעות למקום הבטוח החבוי בליבה. 

היא חוזרת על השאלה: "אַיָּלָה, מַה לִּי וְלָהּ?" ומפתיעה אותנו בתשובה: "אֶלָּא אַהֲבָתִי". 

זה מפתיע, משום שעד כה התייחס השיר לחרדה ולמקום בטוח, ובמיוחד לבדידות של האילה, שהיא גם בדידותה של המשורר, המסתתרת במקום שאין בו איש מלבדה. 

אנחנו רגילים להתייחס לאהבה שבין איש לאשה או בין הורים לילדים, ולכן בקריאה ראשונה קשה להבין לאיזו אהבה מתכוונת יונה. אבל אהבה היא, בראש וראשונה, המקום הבטוח האולטימטיבי, אותו מתארת יונה כמעיין החיים. 

היו ליונה מאהבים רבים, אבל היא לא התגעגעה לחבריה המשוררים מחוץ לקשר המיוחד שהיה לה עם אנטון שמאס. רק בשנותיה האחרונות זכתה לזוגיות ולאהבה, כשהתגוררה עם יובל בבית אמה. 

מה לי ולאפרת, אלא אהבתי. 

לכבוד יום האהבה המתקרב, 

היא מכינה לבבות. 

אבל ההר עוד מכוסה בשלג, ואנחנו יוצאים לטיול קטן, 

בנופים המולבנים, 

לחוש שוב בקור החודר, 

לנוח בפונדק על ראש ההר,  

שגגו קפוא, 

ולקטוף ממנו, 

את הנטיפים השקופים. 

על ההר מאדימים באהבה עלי השלכת, 

והירוק מתחיל לטפס על הענפים הזקנים. 

גם האגם, שהיה קפוא עד לא מזמן, מתחיל להפשיר. 

לאט לאט, באהבה,

שוקעת השמש, ואפלה מכסה את הכפר הקטן שלנו.  

שבת שלום,

דרור 

 

"הגענו עם ציפיות גבוהות ויצאנו עם תוצאות יוצאות דופן, הרבה מעבר למה שיכולנו לדמות" (אורית מקלר ואיריס קטעבי-נחמני, אוגוסט 2014).

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).

---