412. אוה קילפי: אני מחבבת אנשים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 412, שנה תשיעית, מאי 2015

אני מחבב משוררים כמו המשוררת הפינית אוה קילפי, בת השמונים-ושבע, היודעת להתבונן במבט חדש ביחסי איש ואשה, באמפתיה האנושית, בתהליכי הכתיבה ובטבע האדם. גם השיר 'אני מחבבת אנשים' לקוח מתוך הספר 'הפרפר חוצה את הכביש' בתרגומו של רמי סערי (הוצאת 'כרמל', 2006). 

https://www.youtube.com/watch?v=LN-gj61Dk08#t=12

לכאורה, השיר הזה עוסק במושג המרכזי בתרבות המערבית של שלוש-מאות השנים האחרונות: המוּדעות הקוגניטיבית, הרציונלית. המושג "דַּעַת" פירושו דעה או ידיעה או מודעוּת, כלומר כל מה שמייצג את החשיבה האנושית. 

אני משער, שכאשר בחר המתרגם במלה "דַּעַת" הוא רמז לנו גם על ההקשר של חטא גן-העדן, האכילה מפרי "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", שהטילה על בני-האדם את המוּדעות הקוגניטיבית לאחריות המוסרית שלהם בעולם. חובת הידיעה, הנובעת מאכילת הפרי האסור, הפכה במהלך ההיסטוריה היהודית-נוצרית לרדיפת ה'אמת', שהיא ידיעה או "דַּעַת" מוחלטת, בעלת היבט מוסרי. 

אוה קילפי מוחה בשיר הזה נגד האמונה ב'אמת', נגד הידיעה החד-משמעית ונגד הניסיון להעניק בלעדיות לדעות מסוימות.

בבית הראשון של השיר המחאה של קילפי אינה תיאורטית, רעיונית, אלא ביטוי רגשי לתחושה הלא נוחה שלה במפגש עם אנשים בעלי דעות מוחלטות, כלומר אלו שהתנהגותם מונחית על-ידי החשיבה הרציונלית שלהם ומתעלמים מרגשותיהם. המשוררת יודעת את מה שחוקרי המוח וההתנהגות גילו בשנים האחרונות, שההתנהגות האנושית אינה רציונלית. לכן היא פותחת את השיר בהצהרה רגשית: "אֲנִי מְחַבֶּבֶת אֲנָשִׁים שֶׁדַּעְתָּם פְּתוּחָה". 

בדרך הזו קילפי אינה שופטת את מי שדעתו מקובעת, אלא פשוט מתארת את רגשותיה כלפי אנשים "שֶׁדַּעְתָּם פְּתוּחָה". היא גם לא מסבירה מדוע היא אוהבת אנשים כאלו. באופן אינטואיטיבי היא מבינה שידיעה רציונלית אינה משפיעה על התנהגותנו ורגשותינו, ולכן היא משתפת אותנו ברגשותיה בדרך האינטואיטיבית שכל ילד מכיר: באמצעות חיקוי ומשחק. היא פשוט מציגה בפנינו את האנשים שהיא מחבבת: "אֲנָשִׁים הַמְּסֻגָּלִים לוֹמַר: מַה? בֶּאֱמֶת? בְּחַיַּיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי. זֶה בִּכְלָל לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי". 

למעשה, אוה קילפי מתארת יכולת רגשית מיוחדת במינה, והיא היכולת לומר: סליחה, טעיתי. היכולת הזאת היא מה שמאפשר את התקשורת האנושית, ומה שמאפשר לנו לבטא את האמפתיה שלנו ולחוש בגופנו ברגשותיו של הזולת. 

היפוכה של היכולת הרגשית הזו, כלומר דעה שאינה "פְּתוּחָה", היא מה שיוצר את תרבות הוויכוח, הגורמת לאנשים לתקוף זה את דעתו של זה. הוויכוח הוא דיאלוג אלים ומאיים, ולכן הוא משתק את היכולת האמפתית שלנו, ואת האפשרות להבין באופן אינטואיטיבי, רגשי, את הזולת. 

כשאוה קילפי מצטטת את המשפטים של ה"אֲנָשִׁים שֶׁדַּעְתָּם פְּתוּחָה" היא אינה שמה את הדברים במרכאות. זה אינו מקרי, משום שהמבט האמפתי שלה, המאפשר גם לנו לחוש בתחושת הגוף הנעימה שעולה בנו למקרא הדברים, הוא תמיד מבט הדדי, ולכן היא כותבת את הדברים כאילו גם היא עצמה יכולה לומר אותם. 

בבית השני, לעומת זאת, מצטטת קילפי במרכאות את העמדות המוכרות היטב לכולנו, כמו "אֲנִי הֲרֵי אָמַרְתִּי" ו"יָּדַעְתִּי אֶת זֶה כְּבָר בִּשְׁנַת...", משום שאינה יכולה לחוש כלפיהן אמפתיה, והמירכאות מביעות את הריחוק שלה מהן. 

כשקילפי כותבת ש"דַּעַת פְּתוּחָה הִיא יוֹתֵר מֵחָכְמָה", ואפילו "יוֹתֵר מִלִּהְיוֹת צוֹדְקִים", היא מזכירה לנו את דבריו של סוקרטס שהיה החכם באדם: "אני יודע שאינני יודע." כלומר, החוכמה היא הידיעה וההבנה שהידיעה שלנו מוגבלת, ושהיא תמיד אינה יותר מפירוש מסוים למה שאנחנו מזהים במציאות. 

אני זוכר גם את שירו היפה של יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים', שבו "לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב". 

בשעה שהבית הראשון בשירה של אוה קילפי כתוב כביטוי רגשי, נרטיבי, הנוגע בנו ויוצר בנו אמפתיה מיידית לדברים, הבית השני, שתוכנו מחזק את הבית הראשון, כתוב בשפה אחרת, לא סיפורית ולא רגשית, אלא כביטוי של רעיון או של אמת, בדיוק כמו שמנסחים זאת אנשים "שֶׁדַּעְתָּם אֵינָה פְּתוּחָה". 

נדמה לי שאוה קילפי סיימה את השיר במלים המעוררות בנו תחושה לא נוחה, בציטוט הביטויים ה'צודקים' ובניסוח החד משמעי ש"דַּעַת פְּתוּחָה הִיא יוֹתֵר מֵחָכְמָה", כדי שנחוש בגופנו את תחושת אי-הנעימות הנובעת מן הדעה הנחרצת, או מן "המקום שבו אנו צודקים". המשוררת התאימה כל בית לתוכנו, כדי לאפשר לנו לחוש בהם באופן בלתי-אמצעי, כחוויה ולא כ"דַּעַת". 

את התחושה החיובית כלפי "אֲנָשִׁים שֶׁדַּעְתָּם פְּתוּחָה" היא הציגה בפנינו בביטוי אמפתי המבוסס על תיאור וסיפור, ואת התחושה השלילית כלפי אלו שמתאמצים "לִּהְיוֹת צוֹדְקִים" היא ניסחה במלים שהם עצמם היו מנסחים, כדי שנוכל לחוש זאת בגופנו. 

אצלנו בכפר הציפורים מבשרות מעל חוטי החשמל את  "דַּעְתָּן הַפְּתוּחָה". 

כשאני יוצא לטייל בשבילי הכפר עם אָנָדָה ומאיה, 

כמו דעתן של העזים היוצאות אל המרעה, 

או דעתם של הכבשים הגולשים אל הנהר. 

הכל פורח אצלנו, בבית,

ובגינה, 

על ענפי הדובדבן בחצר, 

במטעים, 

שלידם אני חולף בהליכת הבוקר מחוץ לכפר, 

ולצידי הדרכים.  

כשאנחנו שבים מן הטיול השכן מבקש שניכנס לראות את הטלאים החדשים,  

שנולדו זה עתה, 

ואת הארנבונים,

האוהבים להתלטף. 

בחוץ מאדימים הצבעונים,  

ובבית מאדימה מאיה בכתר ובחרב מנייר,  

ומאדימים התותים בסלט הפירות,  

שמלווה את עוגת הגבינה שהכנתי לבנות. 

שבת שלום,

דרור