618. חדוה הרכבי ויונה וולך: שני שירי דם

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 618, שנה שלוש-עשרה, אפריל 2019

את חדוה הרכבי היכרתי בילדותי בשכונת אבו-טור בירושלים. בחצר ביתה, לא רחוק מבית הורי, עברה גדר הגבול שמאחוריה חיילי הלגיון הירדני. מאחורי הדלת האחורית של הבית, שפנתה אל גדר הגבול, ניצב קיר בטון גדול, שהגן מפני כדורי חיילי הלגיון, שמדי פעם ירו לעבר החלק הישראלי של השכונה, שנכבש במלחמת השחרור ובתיו אוכלסו על-ידי ישראלים צעירים שזכו, כמעט בחינם, ב'רכוש נטוש'. הורי גרים עד היום בבית שתושביו ברחו ממנו. החיים בכפר הערבי שגדר הגבול חצתה אותו היו אפופים בחרדה גדולה, ורק מעטים באו לבקר בביתנו בשנים שקדמו למלחמת ששת-הימים. אני תוהה איך השפיעה החרדה הזו על שכניה של חדוה, שגדר הגבול עברה בחצרם. 

כשהייתי בן שתים-עשרה התחלתי לצייר, ואמי הזמינה את חדוה, שכבר אז היתה ידועה כציירת, לייעץ אם כדאי לשלוח אותי ללמוד ציור. חדוה אהבה את ציורי, אך הציעה שאמשיך לפתח לבד את כשרוני, כדי שמורים לציור לא יכוונו אותי לצייר בדרכם. אני אסיר תודה לה על כך עד היום. שנתיים או שלוש מאוחר יותר שקעתי בקריאת שירה עברית, וכך גיליתי שחדוה הציירת היא גם משוררת מיוחדת במינה. כשהייתי בן שבע-עשרה היכרתי בביתה את גבריאלה אלישע, וכשהתחלתי לשלוח בדואר את הגליונות הראשונים של 'פיוט', בשנת 1982, שתיהן היו בין המשוררים הראשונים שאת שיריהם שלחתי למנויים. 

בין אותם משוררים היתה גם יונה וולך, אותה היכרתי בשנת 1982. השיר שלה, 'אילה' היה השיר הראשון שפתח את שבע השנים המודפסות של 'פיוט'. התיידדנו מאוד, והרבינו להיפגש בחמש השנים האחרונות לחייה. לפני מותה הספקתי להוציא לאור את ספרה האחרון, 'אור פרא', ומאוחר יותר הוצאתי לאור מהדורה מורחבת ('שירים אחרונים') שכללה שירים נוספים שקיבלתי ממנה, ולא פורסמו במהדורה הראשונה.

עכשיו קראתי שוב את שירה של חדוה, 'לרות' אותו שלחתי למנויים ב'פיוט תשמ"ג', 1983 (מאוחר יותר הופיע השיר בספר 'צפור שבפנים עומדת בחוץ', שירים 2008-1962, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009). לא יכולתי שלא להיזכר בשיר 'ארוס', מתוך ספרה של יונה 'אור פרא', שגם הוא נוטף דם. 

המוסיקה נוכחת בשירתן של יונה ושל חדוה, למרות השוני הרב ביניהן. יונה כתבה הרבה ומהר, ולא תמיד ערכה את שיריה, בשעה שחדוה ליטשה כל שיר במשך שבועות וחודשים, לעתים כשהיא כותבת את השיר על כף ידה ושבה ומוחקת ועורכת. יונה וחדוה הכירו זו את זו, ולמרות שלא היו חברות היה ביניהן איזה דיאלוג, שמשהו ממנו אני קורא בשני השירים ('לרות' ו'ארוס'). 

השיר של חדוה נפתח בתיאור גן-עדן של חיות: "וּלְכָל חַיָּה הָיָה גַּן לָבָן מִשֶּׁלָּהּ, וּלְכָל חַיָּה הָיְתָה שֶׁמֶשׁ קוֹרֶנֶת בַּלַּיְלָה, וּלְכָל חַיָּה אִיִּים שֶׁל זָהָב". אינני יכול שלא להיזכר בשיר של יונה, 'מפלצת האילה' (מתוך 'שירה', הוצאת 'מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור', 1976): 

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי

נדמה שהשיר של חדוה ממשיך את שירה של יונה, וכשאני שב וקורא בו אינני בטוח שמדובר דווקא בגן-עדן. זה תיאור של מקום שבו כל "חַיָּה" סגורה במקום משלה, שיכול להיות "גַּן לָבָן", או מקום שבו "שֶׁמֶשׁ קוֹרֶנֶת בַּלַּיְלָה" (משום מה עולה בי אסוציאציה של תא כלא או תא חקירות). זהו מקום שבו כל חיה מבודדת מרעותה, סגורה וכלואה, וכדי להתמודד עם הבדידות הכפויה יוצרת לעצמה הזיה שבה היא מדמה "אִיִּים שֶׁל זָהָב בְּיָם שֶׁל נִסִּים". 

הבית הראשון מסתיים בשורה יפהפיה ומחרידה כאחת, במקצב אחר, של שבע פעימות בודדות, נחושות, כמו צעדים כבדים, אפלים: "וּמוּסִיקָה נוֹטֶפֶת דָּם נֶאֶסְפָה, בַּחֲשַׁאי, בֵּין הֶעָלִים". זו שורה היוצרת בקורא תחושה צעדה איטית, כמו בלוויה, והיא משלבת את החושים כולם: אנחנו יכולים לשמוע את ה"מוּסִיקָה", לחוש בדם הנוטף, לראות את האדום של הדם והירוק של העלים, ואולי גם להריח את השילוב הזה של הדם המתמזג בריחות הטבע. 

כשם שתיאור החיות הכלואות בתאיהן, בשירה של חדוה, ממשיך את תיאור החיות בשירה של יונה 'מפלצת האילה', השיר 'ארוס' של יונה הוא הרחבה של 'שורת הדם' של חדוה. השיר 'ארוס', הנפתח במלים: 

וּפִרְחֵי הַדָּם ‏

הֵחֵלּוּ לְהַטִּיף דָּם ‏

וְכָל הַפְּרָחִים ‏

הֵחֵלּוּ לִנְטֹף דָּם ‏

וְהֶהָמוֹן הֶעָצוּם ‏

בָּא לֶאֱסֹף אֶת הַדָּם ‏

וְכָל הַדְּבָרִים הִטִּיפוּ דָּם 

ומסתיים, כמו "הֶעָלִים" של חדוה, בגביע זהב מקושט בעלים ומלא בדם: 

וּגְבִיעַ זָהָב מְקֻשָּׁט ‏

בְּעָלִים וּפְרָחִים שֶׁל זָהָב ‏

לְהַרְאוֹת שֶׁמָּלְאָה הַמִּכְסָה ‏

נָטַף דָּם מִגְּדוֹתָיו.‏ 

החיבור הזה בין השיר של חדוה לשני השירים של יונה הוא, כמובן, אסוציאציה פרטית שלי, ואין לי מושג אם חדוה קראה את 'מפלצת האילה', בספרה הראשון של יונה. את 'ארוס' הדפסתי בספרה האחרון של יונה, שנים אחדות לאחר שירה של חדוה (אם כי יתכן ששיר זה, אותו בחרתי מתוך ערימת שיריה האחרונים של יונה, נכתב לפני פרסום שירה של חדוה). 

בבית השני מתארת חדוה את החיות, שכל אחת מהן כלואה ב"גַּן מִשֶּׁלָּהּ" או בתאה, במצב של טירוף: "וְכָל הַחַיּוֹת הָמוּ כְּשִׁכּוֹרוֹת, וְהָיוּ מְרַקְּדוֹת, שָׁרוֹת, מְרִיעוֹת". ואולי ה"גַּן" הוא מוסד פסיכיאטרי, ולכל חיה חיים רגשיים משלה ושפה משלה ועולם דמיוני משלה? בחמלה רבה מתארת חדוה את ההמולה המחרישה את קולות "הַחַיּוֹת", שלעתים הן "רוֹאוֹת" ולעתים "מְעוֹרְרוֹת": "וְהָיוּ רוֹאוֹת מַה שֶּׁרוֹאוֹת, וְהָיוּ מְעוֹרְרוֹת מַה שֶּׁמְּעוֹרְרוֹת". 

גם הבית השני מסתיים באותה שורה מחרידה, נוטפת דם: "וּמוּסִיקָה נוֹטֶפֶת דָּם נֶאֶסְפָה, בַּחֲשַׁאי, בֵּין הֶעָלִים". כעת אפשר לקרוא את השורה הזו אחרת, לא רק כהיפוכו של גן-עדן דמיוני של חיות, אלא כביטוי לכאבן של החיות הכלואות, שמדי פעם משתחררות מתאן כדי לטייל בחצר הפנימית של המוסד. אולי גם ב'ארוס' של יונה החוויה האירוטית של הדם היא ביטוי של טירוף, של תגובה לרעש המעורר חרדה: 

וְנִשְׁמְעָה שְׁרִיקָה, ‏

וּפִרְחֵי הַדָּם ‏

הֵחֵלּוּ לְהַטִּיף דָּם ‏

וְכָל הַפְּרָחִים ‏

הֵחֵלּוּ לִנְטֹף דָּם ‏

בבית השלישי והאחרון מתמקדת נקודת המבט של חדוה, והיא מתארת "רַק חַיָּה אַחַת שֶׁנִּטְרְפָה מֵרֹב גַּעְגּוּעִים, וְכָל הַלַּיְלָה אֱלֹהִים וּמַלְאָכִים יָרְקוּ לָהּ, וְיָרְקוּ". כאן המבט החומל, האמפתי, הופך למבט אישי, שאפשר לשמוע בו את הכאב ואת הייאוש, וגם את הטירוף. לא מפליא לגלות שגם בשיר 'מפלצת האילה' של יונה משתנה קולה של המשוררת, ומתיאור מרוחק של "כָּל הַחַיּוֹת" מתמקד מבטה של המשוררת באילה העולה על הגג ושרה ליונה את שיר אהבתה. לא קשה לדמיין את האילה המשתגעת ונופלת מהגג, ויונה בורחת אל חרדה גדולה: 

וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה 

בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי. 

וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ 

וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ 

וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת

גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה 

שני השירים החזירו אותי לשירתן של יונה וחדוה, וגם אל המפגש האישי שלי עם כל אחת מהן. יונה מתה לפני שלושים וארבע שנים, וחדוה מעבר לים. עד שאדבר איתה שוב, בטלפון, תלווה אותי השורה היפהפיה, המאיימת: "וּמוּסִיקָה נוֹטֶפֶת דָּם נֶאֶסְפָה, בַּחֲשַׁאי, בֵּין הֶעָלִים". 

אצלנו, בכפר הבולגרי, החיות אינן כלואות בתאים. הן חונות לרגע על ענף, 

או שבות באביב לבנות את קינן בראש עמודי החשמל.  

הן עוברות מדי בוקר ליד בית-הסופרים שלי, 

לאורך הנהר, אל כר הדשא הגדול, 

שמחות לפגוש את יונתן ואנדה ומאיה,  

עוצרות כדי להצטלם, 

ומנסות להתיידד עם יונתן. 

הכפר הבולגרי הוא גני, וכל העצים משתקפים בנהר, 

ותמונת הראי מעניקה חיים לנהר, 

והירוק שמח להשתקף בתוך הנהר, 

והאדום הוא יונתן שמגלה חיים בנהר.  

מישהו החליט לשפץ את הקאפלה העתיקה (המאה ה-14) שליד הנהר, וציפה אותה בקירות לבנים. 

דרור