758. ריוקן: שיר סתיו מוקדם

מאת דרור גרין

 

גיליון 758, שנה חמש-עשרה, דצמבר 2021

טָיְגוּ רִיוֹקָן (1758-1831) היה משורר יפני ונזיר זֶן, שלא היה ידוע בחייו. הוא סירב לרשת את אביו, שהיה ראש העיירה, ובגיל שבע-עשרה העדיף ללמוד את תורת הזֶן, שירה סינית וכתיבה תמה, לימודים שנמשכו שתים-עשרה שנים. לאחר שהמורה שלו מת סירב רִיוֹקָן למלא את מקומו כראש המקדש ובחר בחיי נוודות. לאחר התאבדותו של אביו הוא חזר לאזור בו נולד וחי בבדידות בבקתה עזובה, צעד בין הכפרים והתפרנס מקיבוץ נדבות. הוא לא פרסם את שיריו, אלא חילק אותם, כתובים בכתיבה תמה, לחבריו. רק בסוף המאה-העשרים הוא הפך לאחד המשוררים הפופולריים ביותר ביפן, שיריו תורגמו לשפות רבות ומאות ספרים נכתבו עליו.

גבריאלה אלישע (1954-2019) חיה כל חייה בדירה קטנה על הגג באמצע שוק מחנה-יהודה בירושלים, אבל בשירתה עברה מסעות מרתקים. היא שינתה את שמה לאלה בת-ציון, ערכה את כתב-העת לשירה 'מרפסת' ואת כתבי-העת האינטרנטיים 'שיר חדש' ו'אספקלריה', וזכתה בפרסים רבים. היכרתי אותה כשהיינו בני שבע-עשרה, וערכתי והוצאתי לאור את ספרה 'מוסיקה אחרת'. גבריאלה תרגמה לעברית את שיריה של המשוררת הלסבית האמריקאית אלזה גידלאו, וגם את שיריו של רִיוֹקָן, שיצאו לאור בספר 'כותונת אחת, קערה אחת' שירת הזן של ריוקן (בית הוצאה אלישר, 1984). 

גבריאלה תרגמה את שיריו של רִיוֹקָן מאנלית, וקשה לדעת איך נשמעו ביפנית. בתרגום שירי הייקוּ אפשר לשמור על המבנה הבסיסי או החלוקה להברות, ולהתמקד בתמונת הטבע המתוארת בהם, ובתרגום שירי טָנָקָה אפשר להתמקד במעבר בין תמונת הטבע לבין ההרהור המלווה אותה. המתרגם יכול להדגיש את תחושת ה"אָהָה", המאפיינת שירים אלו לדעתו של החוקר קֶנֶת יָסוּדָה, או להדגיש את "החלל הריק" שמאחורי המלים, כפי שניסח זאת יואל הופמן. הניסוח של גבריאלה הופך את שירו של רִיוֹקָן לשיר פרוזאי שיכול היה להיכתב גם היום, הקרוב לסגנונה של גבריאלה. 

השיר הזה, הממזג ומרחיב את שירי ההייקוּ והטָנָקָה, מאפשר לי לחוות את התבוננותו המיוחדת של רִיוֹקָן ולבחון באמצעותה את חיי, ואת הבחירה שלי לגור בכפר נידח, למצוא לעצמי מקום לכתוב בו, מדי שבוע, להתפעם מיופיו של הטבע ומן הנהר הזורם למרגלות חלוני. 

כשאני מתבונן מבעד לחלוני, בימים אלו שבין סתיו לחורף, "בְּסוֹף לַיִל גָּשׁוּם", אני מתבונן ב"מַיִם הַמְצִיפִים אֶת הַשְּׁבִיל". רִיוֹקָן, נאמן למתודה הפנומנלוגית של הוּסֶרְל, עליו לא שמע מעודו, מתאר את מה שרואות עיניו, ללא שיפוט וללא ביקורת, כמו סצינה קולנועית פשוטה, כשהוא 'שם בסוגרים' את רגשותיו. בעיני ההתבוננות הפשוטה זה היא תמצית מהותה של השירה. המשורר לוכד קטע מן המציאות, באופן בו הוא רואה אותה, ומאפשר לקורא לפרק ולהרכיב אותה מחדש, בדרכו. 

במשפט השני ממקד המשורר את מבטו, מקרב את התמונה בזום ומתבונן ב"עֵשֶׂב הַסָּבוּךְ לְיַד בִּקְתָּתוֹ". לא רק בחוש הראיה משתמש רִיוֹקָן, והוא מוסיף עכשיו את חוש המישוש, ומגלה ש"הָעֵשֶׂב צוֹנֵן הַבֹּקֶר". 

רִיוֹקָן משתמש בסינסטזיה, כלומר עירוב ומיזוג של החושים המעוררים זה את זה, כשהוא מרחיק את הפוקוס של המצלמה ורואה "מִבַּעַד לַחַלּוֹן, הָרִים רְחוֹקִים בְּגוֹן אֶבֶן־חֵן כּחֻלָה־יְרֻקָּה". כעת תחושת "הָעֵשֶׂב צוֹנֵן" וצבע ה"הָרִים רְחוֹקִים" מתערבבים זה בזה. 

עד כה, בפתיחת השיר, שיתף אותנו רִיוֹקָן במעין מדיטציה הדומה מאוד למיינדפולנס, באמצעות הרפיה המלווה בהתמקדות בתנועת ההתבוננות שלנו פנימה והחוצה. המשורר יושב ללא תנועה בביתו הבטוח, ומתבונן מבעד לחלון בנוף הנשקף ממנו: "בַּחוּץ, נָהָר זוֹרֵם כְּמֶשִׁי זַהֲרוּרִי". ההתבוננות מבעד לחלון והניסיון לפרש את המציאות באמצעות החושים, בעזרת דימויים, היא, למעשה, הדגמה של מעשה השיר. כשאנו קוראים את השיר אנו הופכים אותו לחלון, שבאמצעותו אנו מפרשים את המציאות הסובייקטיבית שלנו, בדרכנו. 

אבל רִיוֹקָן אינו מסתפק בהתבוננות, והוא מזמין אותנו לצאת איתו ולעשות מעשה, לאפשר למציאות לגעת בנו במגע בלתי-אמצעי ולרפא באמצעותה את כאבנו: "לְרַגְלֵי הַשּׁוּנִית בְּסָמוּךְ לְבִקְתָּתִי, אֲנִי שׁוֹטֵף אֶת אָזְנִי הַפְּצוּעָה בְּמַיִם חַיִּים". 

כעת מוסיף רִיוֹקָן למסיבת החושים גם את השמיעה: "בֵּין הָאִילָנוֹת, צִרְצָרִים מְדַקְלְמִים מִשִּׁירֵיהֶם – סְתָו". הפעם הוא אינו מסתפק בתיאור, והוא מוסיף את הפירוש, כשהוא מחבר את המידע שלו למסקנה, "סְתָו", שיש בה שילוב בין מידע אובייקטיבי על עונת השנה וגם אסוציאציות אישיות שעונה זו מעוררת בכל אחד מאיתנו. 

המדיטציה והמגע בטבע המקיף את המשורר הם רק הכנה למעשה עצמו שהוא היציאה לדרך, לא לדרך שיש לה מטרה אלא לתנועה בתוך המציאות עצמה, המאפשרת לנו לחוות את קיומנו. זו דרך ה'טאו': "הֵכַנְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי וְאֶת מַקְּלִי כְּדֵי לָשׂוּחַ". אבל רִיוֹקָן מפתיע אותנו בסופו של השיר כשהוא מגלה בעצמו משהו נוסף, משהו שחורג מפשטותם של החיים אבל מעניק להם את משמעותם: "אַךְ הַיֹפִי הָרוֹגֵעַ מְעַכֵּב אוֹתִי כָּאן". 

בכל שבת אני משאיר בבית את ארבעת ילדי, ונוסע לנוח ולכתוב בבית-הסופרים שלי, על גדת הנהר, בכפר הבולגרי. אני מביט עכשיו בנהר הגועש מתחת לחלוני, שהגשם מסעיר אותו יותר מהרגיל, ואני מוותר על הליכה ליד הנהר משום ש"הַיֹפִי הָרוֹגֵעַ מְעַכֵּב אוֹתִי כָּאן". אני חושב על מרוץ החיים, על הצורך במסעות ובהישגים, בהצלחות ובמעשים, ועל התגלית הפעוטה הזו שהכל הרבה יותר פשוט, ובהישג יד: "הַיֹפִי הָרוֹגֵעַ", היה כאן כל הזמן הזה, והוא מצפה שנרפה מעט ונצטרף אליו לרגע קט, שהוא חיינו. 

בכפר הבולגרי ארבע עונות שונות זו מזו, וכל אחת מעוררת רגשות אחרים. 

עכשיו, בתחילת החורף, הערפל מקדם את פני בהליכת הבוקר שלי, 

ואני הולך ומתבונן במעט שנותר, 

בעצים ובשיחים שלצד הדרך, 

במעבר הרך בין אדמה לערפל,  

בצמחיה הדלה שנותר, 

וביופיים של הקוצים שנותרו, 

והכפור מעניק להם מעטה לבן. 

אני נשבה בקסמם של עצי הדובדבן המרקדים, 

חסרי עלווה, 

בתוך  הערפל. 

בהפתעה מגיע השלג, ומחזיר אלינו את הנוף הרחוק, 

דרור