802. גבריאלה אלישע: המוסיקה

מאת דרור גרין

 

גיליון 802, שנה שש-עשרה, אוקטובר 2022

היכרתי את גבריאלה (1954-2019), בביתה של חדוה הרכבי, כששנינו היינו בני שבע-עשרה. רק עשר שנים אחר-כך, כשהתחלתי לשלוח את דפי 'פיוט' למנויים, היא היתה מראשוני המשוררים שפרסמתי, והפכנו חברים קרובים. נפגשנו בביתה, על הגג באמצע שוק מחנה-יהודה, או בביתי בשדרות בן-מימון, ולעתים רקדנו בדיסקוטקים. אחר-כך עברו שנים, גבריאלה שינתה את שמה לאלה בת-ציון, ושוב חזרה לשמה. היא פרסמה אחד-עשר ספרי שירה ותרגמה ארבעה ספרי שירה מאנגלית ומצרפתית. היא ערכה את כתבי-העת 'שֶׁלֶם', 'מרפסת', 'שיר חדש' ו'אספקלריה'. 

בשנת 1983 ערכתי והוצאתי לאור את ספרה של גבריאלה אלישע 'מוסיקה אחרת' (בהוצאת 'פיוט'), ובו מופיע השיר 'המוסיקה', עליו כתבתי כאן לפני תשע שנים. 

השיר הזה הוא מכתם קטן על אמונה ויצירה. 

גבריאלה כתבה שירה פרוזאית, לא מחורזת, חסרת משקל מדויק, רחוקה מדימויים ומטפורות ו'אמצעים שיריים'. היא כתבה מחשבות, רעיונות, רגשות והתבוננויות בעולם הסובב אותה. מה שמאפיין את שיריה הוא הכתיבה הישירה, הישרה, התמימה לעתים. היא כתבה שירה כפי שאחרים אוכלים או מטיילים או צופים בטלוויזיה. באחד משיריה כתבה כך:

שֶׁיִהְיֶה בָּרוּר: אֶחָד מְשַׂחֵק פּוֹקֶר בָּעֶרֳב,

אֶחָד כּוֹתֵב שִׁירִים. 

האם "הַמּוּסִיקָה הִיא תְּפִלָּה"? האם באמת "אֵין מַחְלוֹקֶת"? נדמה לי שהקביעה החד-משמעית הזו, כשלעצמה, מטילה ספק בהצהרה הדוגמטית הרואה במוסיקה פעילות דתית. "הַמּוּסִיקָה" של גבריאלה היא 'מוּסִיקָה אַחֶרֶת', ככותרת ספרה. 

בשיר אחר כותבת גבריאלה כך:

דַּפֵּי הַיּוֹמָן רוֹעֲדִים רוּחַ מְדַפְדֶפֶת בָּהֶם

מִסְפָּרִים, כְּתוֹבוֹת, שֵׁמוֹת

 

אִם אֲסוֹבֵב אֶת הַחוּגָה בְּאֹפֶן מְסֻיָּם

הַטֶּלֶפוֹן יְצַלְצֵל בְּדִירַת הַסְּטוּדְיוֹ שֶׁלָּךְ בִּנְיוּ-יוֹרְק

 

אוֹמַר לָךְ: הַמוּסִיקָה מְחַבֶּרֶת אוֹתִּי וְאוֹתָךְ 

המוסיקה של גבריאלה, עליה אינה כותבת דבר, היא מה שנמצא מאחורי הדברים, מה שמחבר אותם ומעניק להם משמעות, כמו תפילה. 

גבריאלה אהבה את קסם הדברים הנסתרים, כמו הדת או המיסטיקה, וגם המוסיקה היתה חלק מן הקסם הזה, שניתן לחוש בו אבל אי-אפשר להגדיר אותו. 

על התפילה כתבה גבריאלה דברים מדויקים: "בְּנֵי-אָדָם מִתְפַּלְּלִים לֶאֱלֹהִים שֶׁיִּהְיֶה גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, שֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ, רֵעוּת וְאַהֲבָה". זו, כמובן, אינה התפילה המשמשת בפולחן הדתי. זו התפילה האישית שמייצגת את הצורך האוניברסלי שלנו בתחושה של מקום בטוח. זה הצורך בהרגלים ובטקסים ובתבניות שחוזרות על עצמן, מה שמאפשר לנו לזהות את המציאות ולהרגיש בה בנוח. 

גבריאלה אינה מבחינה בין הצורך בקיומם של היסודות הבסיסיים ביותר בחיינו, כמו "גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ וְשֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ", שבלעדיהם אין לנו קיום, לבין "רֵעוּת וְאַהֲבָה". בעיניה גם הרעות והאהבה הם צרכים קיומיים שבלעדיהם מתרסקים חיינו כמו ברעידת אדמה או בבצורת נמשכת. 

השיר מסתיים, לכאורה, באופן מפתיע: "אַךְ שֶׁתִּהְיֶה דְּמָמָה, בְּבַקָּשָׁה". מדוע שיר שנפתח בהצהרה על המוסיקה שכמו תפילה מייצגת את הצורך האנושי במקום בטוח, במזון ובאהבה, מסתיים בקריאה נואשת לשקט, ל"דְּמָמָה"? 

לכאורה, ה"דְּמָמָה" סותרת את מהותה של "הַמּוּסִיקָה". הרי ה"דְּמָמָה" היא היפוכה של "הַמּוּסִיקָה". 

לכאורה, שיריה של גבריאלה אינם מוסיקליים. אין בהם משקל ומקצב וחרוז. זוהי שירה פרוזאית, אבל היא רחוקה מאוד מדיבור. כשקוראים את שיריה בקול אפשר לזהות את מה שהופך אותם למוסיקה: השתיקות שבין המלים והשורות. 

השתיקה, ההפסקה או ה"דְּמָמָה" היא החומר הבלתי-נראה שממנו עשויה המוסיקה. ללא ההפסקות שבין הצלילים היתה המוסיקה הופכת לצליל אחד ארוך, ומאבדת את משמעותה. מה שיוצר את המוסיקה אינו רק גובה הצליל, הגוון והמשקל, אלא ההפסקות שבין הצלילים. זמרים חשים בכך בגופם, משום שההפסקה, או ה"דְּמָמָה", היא מה שמאפשר להם לנשום בין המשפטים המוסיקליים. 

גבריאלה מסיימת את השיר במלים " הַדְּמָמָה הַיּוֹצֶרֶת". ואכן, הדממה היא מה שמאפשר את קיומה של המוסיקה, כפי שהיא מאפשרת את קיומה של השירה. זהו שיר ארס-פואטי המתאר איך "הַדְּמָמָה הַיּוֹצֶרֶת" היא התנאי המוקדם לקיומה של המוסיקה, כפי שהיא התנאי המוקדם לקיומה של השירה. 

ה'מוּסִיקָה הָאַחֶרֶת' של גבריאלה היא הצליל הבלתי-נשמע של החיים, היא הָאַיִן שבזכותו אנחנו מבחינים ביש, והיא המוות המעניק משמעות לחיינו. זו "הַדְּמָמָה" המאפשרת את קיומה של היצירה. 

השתיקה, והשקט, הם המקום שבו מבקש המשורר להישמע, כפי שכתב נתן זך:

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי 

רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה

אסוציאציה קדומה מחזירה אותי לביטוי 'שתיקה שווה זהב, ולשירם של הטרמלוז: 

https://www.youtube.com/watch?v=n03g8nsaBro

אנחנו חיים בעידן של רעש בלתי-פוסק, רעש של צלילים וקולות ומידע בלתי-פוסק המציף אותנו ומסתיר מאיתנו את המוסיקה של החיים. 

כשאני מתעייף מן הרעשים הטכנולוגיים והאנושיים אני מקשיב לשקט, שהוא המוסיקה של הטבע, כמו בתנועת העלים בנהר, בסתיו, 

או בהשתקפות העצים בבריכת המעיין באקדמיה לחשיבה, 

במטפס המשתלט על עץ הדובדבן הענק,  

ומשתרג על גזעו, 

וכמו העלים הטובלים במעיין. 

כמו בכל שנה, בזמן בציר הענבים והכנת היין, מוקף ביתינו באלפי פרות משה רבנו המתעופפות עד לבוא הימים הקרים. 

אני רגיל למקד את העדשה בנוף הסובב אותי, אבל כשאני רוצה לנוח מן הרעש אני מוצא את הדממה בצילום מטושטש, 

שמאפשר לי להבחין בגוונים, 

לחוש בקימורים, 

להחליק על הקווים הישרים, 

דרור