827. עופרה עופר אורן: פליאה

מאת דרור גרין

 

גיליון 827, שנה שבע-עשרה, אפריל 2023

רק במקרה שמעתי על הספר 'מה שקרה להגר באילת'. לא היכרתי את ספריה של עופרה עופר אורן ומעולם לא קראתי את שיריה. משהו משך את תשומת-לבי, וכך גיליתי שהיתה קורבן אלימות וגילוי עריות. היא כתבה על כך בשיר 'שואה ביתית': 

שואה ביתית / עופרה עופר אורן 

 

“כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְאוֹשְׁוִיץ הָיִיתִי תָּמִים”, 

הוּא אָמַר בַּמִּשְׁפָּט. מִסְתַּמֵּא – כְּשֶׁהֵמִית 

יְהוּדִים זֹאת הָיְתָה מִצִּדּוֹ רַק תְּמִימוּת: 

רַק פָּעַל עַל פִּי חֹק שֶׁקָּבַע מִי יָמוּת. 

 

“אָז עָשִׂיתִי טָעוּת יַלְדּוּתִית,” הוּא אָמַר 

לִי: “הָיִיתִי יָתוֹם, וּבְאוֹשְׁוִיץ! אָז מָה 

אַתְּ תָּמִיד תִּזְכְּרִי לִי הַכֹּל?”. הִיא כָּתְבָה 

לִי: “הָיִיתִי יַלְדָּה – זֶה קָרָה בֶּעָבָר – “ 

 

הוֹ, הוֹרָי הַתְּמִימִים, הוֹ, הוֹרָי שֶׁהָיוּ 

קָרְבָּנוֹת קִיּוּמִי, מֶה הָיָה הַסִּיּוּט 

שֶׁנּוֹלָד לִשְׁנֵיכֶם עִם גּוּפִי? מִי הִתִּיר 

לִשְׁנֵיכֶם לְהַסִּיג וְלִפְלֹשׁ, לְהוֹתִיר 

 

אֶת חוֹתָם תְּמִימוּתְכֶם (אַךְ אָסוּר, כַּמּוּבָן, 

לְחַפֵּשׂ כָּל דִּמְיוֹן בֵּין קָרְבַּן לְתַלְיָן). 

כשתיארתי פעם את ההתעללות של הורי כ'שואה' זכיתי בתגובה נזעמת. רק מאוחר יותר, כשפגשתי קורבנות נוספים של התעללות הורית, גיליתי שאינני היחיד שחווה כך את ההתעללות. מובן שלא מדובר בהשוואת האסון הפרטי להשמדת יהודי אירופה, אלא בניסיון לבטא את העוצמה הבלתי-נסבלת של ההתעללות ההורית, שלא ניתן לכמת אותה. הצורך לבטא את זוועת ההתעללות נובע בעיקר מ'חומת ההכחשה' של העדים להתעללות ההורית, המתעלמים ממנה או מנסים להקטין אותה. כשקראתי את הכותרת 'שואה ביתית' הרגשתי קירבה מיידית, עוד לפני שפענחתי את מלוא הכאב. קירבה נוספת חשתי כשגיליתי שהספר 'מה שקרה להגר באילת', המתאר אונס, הוא רצף של 336 סוֹנֶטוֹת. צורת הסוֹנֶטָה אהובה עלי במיוחד, ואני מאמין שהמגבלה הצורנית מאפשרת חופש גדול של ביטוי. במאמר על שייקספיר כתבה עופרה עופר אורן כך: 

"סוֹנֶטָה היא שיר לירי שכתוב במבנה נוקשה: ארבע עשרה שורות, עם חריזה ומשקל קבועים. בסונטות נהג לכתוב בגוף ראשון על רגשותיו ועל עולמו הפנימי. דווקא המבנה הנוקשה והמאתגר מאפשר לכותבים מוכשרים להביע את עולמם הפנימי וצפונות נפשם הכמוסות: שלד חזק ששומר על רגשות עזים."

עופרה עופר אורן נולדה בתל-אביב, למדה ספרות אנגלית, קולנוע ומשחק, פרסמה תשעה ספרי פרוזה ורומן בחרוזים, וספר שירה אחד. היא לימדה אנגלית, תרגמה וערכה ספרי פרוזה רבים, וזכתה בפרס ראש-הממשלה בשנת 1995. 

כשחיפשתי ברשת את השירים של עופרה עופר אורן, והתענגתי על הסונטות והווילאנלים, מצאתי גם את השיר הקצר 'פליאה', מתוך 'מה המים יודעים על צמא', בעריכת אנה הרמן (ספרי עיתון 77, 2018). 

נדמה לי שהשיר 'פליאה' רחוק כרחוק מזרח ממערב מהגדרת הסונטה, האהובה על עופרה עופר אורן. הוא קרוב יותר לצורת ההייקו, המשלבת התבוננות כמעט נייטרלית בטבע המשולבת בתחושת 'פליאה'. 

תחושת ה"פְּלִיאָה" המאפיינת את שיר ההייקו ומופיעה ככותרת השיר הזה מיטיבה לתאר את תוכנו, המתאר את רגע הגילוי של המציאות, כחוויה אנושית ראשונית, שהיא גם תחילתה של חשיבה מוּדעת. הפליאה הראשונית למראה הריבוי שבטבע ובמציאות היא מקור הסקרנות האנושית, ההשתוקקות שאינה נגמרת לידע ולהבנת המציאות, וגם התסכול שבידיעה שיכולת החשיבה וההבנה שלנו מוגבלת, כפי שמנסח זאת משורר התהלים: "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" (תהלים קל"ט - ו'). 

השיר מתאר, ללא ביקורת וללא מניפולציה, שלושה אובייקטים: 

- "תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה" 

- "עָנָף תָּלוּי מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ" 

- "עָלֶה" 

אנחנו, הקוראים, משלימים בדמיוננו את התמונה כדי לפרש אותה באמצעות פירוק והרכבה, וכדי ליצור את ה"פְּלִיאָה" המעניקה לצירוף המלים האלו משמעות. 

השיר נפתח בתיאור התינוק: "תִּינוֹק שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב". זו תמונה מעוררת אמפתיה. תינוקות וגורי חתולים גורמים לנו לחוש אמפתיה, כלומר לחוש בתחושותיהם כדי שנוכל להגן עליהם. האמפתיה נוצרת במוחנו באמצעות התבוננות. האמפתיה היא גם מה שמאפשר לנו לקרוא שיר, לפענח סימנים שחורים על דף לבן וליצור מהם סיפור בדמיוננו. 

כשאנו יוצרים בדמיוננו את תמונת התינוק אנחנו רואים את העולם מבעד לעיניו. התינוק, ה"שׁוֹכֵב בַּעֲגָלָה עַל הַגַּב", מתבונן למעלה. שם הוא רואה ש"מִצַּמֶּרֶת שֶׁל עֵץ תָּלוּי עָנָף". הוא מתבונן. הוא עדיין לא יודע מהו "עֵץ" ומהו "עָנָף". הוא חש בדברים באמצעות הגירוי שמעוררת בו הראיה, ותחילה הוא חווה כל גילוי כגילוי יחיד. הוא רואה את "הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו". 

הגילוי של "הֶעָלֶה הָרִאשׁוֹן בְּחַיָּיו שֶׁל הַתִּינוֹק" יוצר בו התפעמות, כלומר "פְּלִיאָה". המוח האנושי מזהה את המציאות באמצעות דמיון ושוני, ובאמצעות ההשוואה. כל גילוי של פרט חדש יוצר בנו "פְּלִיאָה", עד שאנחנו מגלים פרטים דומים נוספים, ובאמצעות ההכללה מכנים אותם בשם. 

ה"פְּלִיאָה" היא ניצוץ החשיבה הראשון, ניצוץ רפלקטיבי המפעיל את מוחנו, מאפשר לנו להיות מודעים ליכולת שלנו לחשוב ולארגן את המציאות, ומאפשר לנו להרחיב עוד ועוד במהלך חיינו את מאגר הידע וההתנסויות שלנו. 

עופרה עופר אורן מתארת בתמצות רב את מהות הטבע האנושי, ואת המוח האנושי שאינו מַחְשֶׁב המזהה את המציאות אלא מעבד סיפורים רב-עוצמה המאפשר לנו לפרש את המציאות בדרכים שונות, סובייקטיביות. השיר הקצרצר הזה מתאר את רגעיה הראשונים של החשיבה האנושית, שהיא המיומנות הרגשית החשובה ביותר שלנו, המאפשרת לנו להיות יצירתיים, לפרש את העולם, ללמוד ולהרחיב את מאגר הידע וההתנסות שלנו. זו המיומנות אותה לא נלמד בבית-הספר, ובלעדיה לא נוכל לחיות חיים עצמאיים. 

בחמישים השנים האחרונות חקרתי את החשיבה האנושית ופיתחתי מתודה חדשה לחשיבה. בימים אלו סיימתי להקים את האקדמיה לחשיבה, בכפר בולגרי קטן, בעקבות האקדמיה של אפלטון ואריסטו. 

את האקדמיה לחשיבה בניתי בחיק-הטבע, על שפת הנחל, ליד המעיין שבחצר, מתחת לעץ האגוז הענק ועצי הדובדבן והאגס והתפוח. כמו בשירה של עופרה עופר אורן, החשיבה מתחילה בהתבוננות בעלה אחד, ובענף שעליו הוא צומח, ובעץ שממנו צומח הענף. החשיבה מתחילה בהתבוננות בעזים הרועות ליד הנהר,  

במי הנהר הגואים לאחר הגשם, 

ומציפים את גדותיו כשהשלג נמס על ההרים, 

בהתבוננות בגזע עץ הנסף על הנהר, 

ובצמחים הבוקעים מתוך המים.  

החשיבה מתחילה במסעות קטנים, 

בהתבוננות בכנסיה במנזר קריבה פלנקה, במקדוניה, 

כשאנחנו חוצים את גבול בולגריה לארוחת-צהרים, 

במסעדה נהדרת, 

על גדת הנחל, 

שבסוף השבוע שרים ומנגנים בה. 

החשיבה מתחילה בהתבוננות בפריחת הדובדבן, 

דרור 

שבעת ימי הסדנה מיועדים לחמישה משתתפים, יחידים או זוגות, המבקשים ליהנות מן היתרונות שבזיקנה, לשתף זה את זה בניסיונם וללמוד זה מזה. 

את המפגשים נערוך במטבח הקהילתי של האקדמיה לחשיבה, שבו נבשל יחד, נאכל יחד, נדבר, נקשיב ונשתף זה את זה בניסיוננו. המטבח הקהילתי הוא דרך יעילה ליצירת קשר ולשיתוף, והוא תורם לתהליכי החשיבה המשותפים. לעתים נערוך את המפגשים ליד המעיין שבחצר, ולעתים ליד הנחל, במעיינות החמים או בטבע. 

בנוסף, אשתף אתכם ב'אימון הרגשי' ובמתודת 'החשיבה הרגשית' שפיתחתי, שיוכלו לשמש אותנו ככלים מנחים לפיתוח רעיונות חדשים, שאינם מותנים בהנחות מוקדמות ויכולים להתאים לתפישות-עולם שונות.  

---

סדר-היום

---

המיקום, האירוח והתשלום