704. סירקה טורקה: ים הגליל

מאת דרור גרין

 

גיליון 704, שנה ארבע-עשרה, דצמבר 2020

סירקה טורקה בת השמונים-ואחת היא משוררת פינית ידועה, שזכתה בפרסים חשובים, ובוחרת להתרחק מחברתם של בני-אדם. היא עבדה באורוות והתמחתה בטיפול בסוסים, וגם עבדה כספרנית, ורק בגיל שלושים-וארבע פרסמה את ספר השירים הראשון שלה. היא גרה בחיק-הטבע, בבית-הקיץ הישן של משפחתה, בו בלתה בילדותה. היא כותבת בסגנון אישי מיוחד במינו, המשקף את אהבתה לטבע ולבעלי-החיים, ואת הספקנות שלה לגבי בני-האדם. היא מתארת באמפתיה את בעלי-החיים הסובבים אותה, ואינה חוששת מביקורת חברתית ופוליטית. 

את השיר על ים הגליל קראתי באנתולוגיה 'עמוק בלב היער', בתרגומו של רמי סערי, הכוללת שירים משנים-עשר ספריה של סירקה טורקה (הוצאת 'כרמל', 2006).

אין לי מושג על מה חשבה המשוררת בשעה שביקרה בישראל, אבל השיר שלה, כמו כל שיר טוב, פועל כמחולל מחשבות ואסוציאציות המאפשר לי להתבונן במציאות שבה גדלתי וממנה התרחקתי במבט חדש. 

מן המשפט הפותח את השיר ניתן להבין שסירקה טורקה ביקרה בישראל, והיא משלבת את ההתבוננות בנוף הגליל ובכנרת בהרהורים על ההיסטוריה היהודית-נוצרית של המקום: "יַם הַגָּלִיל כְּבָר אֵינוֹ נוֹשֵׂא אַף אֶחָד". ואכן, עברו יותר מאלפיים שנה מאותם ימים, בהם נשאה הכנרת את ישו, שידע ללכת על פני המים. במשפט קצר ונוקב קובעת המשוררת שישו, שביקש לתקן את השחיתות הדתית של ימי בית-המקדש באמצעות ניסים ואהבה, כבר התרחק מאוד מארץ-הקודש, ואיתו התרחקו גם הניסים והאהבה. 

"נוֹתְרוּ רַק אֶבֶן עַל אֶבֶן וְהָעָם הַנִּבְחָר", כותבת המשוררת, ונדמה לי שהיא מחייכת חיוך עצוב מבעד למלים. היא מתעלמת משלמת הבטון והאבן שעטפה בתנופת בניה בלתי-נלאית את הארץ הקדושה, ורואה דווקא את החורבן, אולי החורבן של ניסיון התיקון הנוצרי, שהותיר רק "אֶבֶן עַל אֶבֶן", כש"הָעָם הַנִּבְחָר" חזר לארץ המדברית. 

הביקורת של סירקה טורקה אינה ביקורת מרושעת, מרוחקת, והיא נובעת מרצון נואש לתקן את טבע האדם, כפי שישו רצה לעשות זאת לפני יותר מאלפיים שנה: "אֲנִי עַצְמִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת כִּבְשׂוֹתַי, אֲנִי עַצְמִי דּוֹאֶגֶת לָהֶן". זו, כמובן, פרפראזה על דברי ישו: 

 אָנֹכִי הוּא הָרֹעֶה הַטּוֹב,

הָרֹעֶה הַטּוֹב יִתֵּן אֶת-נַפְשׁוֹ בְּעַד צֹאנוֹ.

סירקה טורקה כותבת בחמלה גדולה על הכבשים הנעזבות, הנותרות ללא רועה: "כְּשֶׁנֶּעֱזָבִים, שׁוֹקְעִים בַּחֹשֶׁךְ הַקּוֹדֵר בְּיוֹתֵר". האם היא מתכוונת ליהודים שוויתרו על תורתו של ישו, ונותרו בחשיכה? 

כעת מתעוררת בה אסוציאציה רחוקה: "קוֹמַנְדּוֹ הַמָּוֶת. מִי אָמַר זֹאת". הצירוף "קוֹמַנְדּוֹ הַמָּוֶת" מעורר רגשות קשים בכל מי שנזכר בצירוף המלים "זונדר קומנדו", המתייחסות ליחידות המיוחדות של האס.אס. שטשטשו את עקבות מחנות ההשמדה בשטחים שכבשה גרמניה הנאצית, וגם ליחידות המיוחדות של אסירים יהודים שפינו את הגופות מתאי הגזים. 

נדמה לי שסירקה טורקה כותבת כאן על הפער בין המפגשים שלה עם משוררים ישראליים לבין המפגש עם זוועות הכיבוש. בשיר אחר היא כתבה כך: 

הִזָּהֲרִי, כָּאן הַשִּׂנְאָה 

נִצֶּתֶת וְכַבָה בׇּעֵינַיִם כְּמוֹ פָּנָס. 

וּמִסְּבִיבֵךְ מִתְפַּשֵּׁט הַיׇּרֹק שֶׁל הַחַיׇּלִים 

כְּמוֹ כָּרֵי-מִרְעֶה רַכִּים, 

שֶׁהַמִּלְחָמָה טוֹחֶנֶת בְּלִסְתוֹתֶיהָ.

יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַפַּלֶסְטִינׇאִים 

נֶהֱנִים מֵהַסֶּגֶר, הָאָמָּנִים מִצִּדָּם 

מְקַבְּלִים הַשְׁרָאָה מֵהַפִּגּוּעִים, 

בְּעִקָּר אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאָרִים בַּחַיִּים. 

ובאמת, במיתוס הרומנטי של התרבות הישראלית המשוררים והחיילים 'יורים ובוכים', וסירקה טורקה הצליחה להבין זאת ממרחקי התרבות הפינית שלה: "לִירוֹת וְלִכְתֹּב. לִכְתֹּב וְלִירוֹת", היא כותבת, ואינה מתעלמת גם ממעשי הזוועה המכונים 'וידוא הריגה': "וְתָמִיד בָּעֶרֶב לְאַשְׁרֵר שֶׁהַגּוּפוֹת מֵתוֹת". 

האם היא לועגת כשהיא מתארת כך את מעשי החיילים-הפואטיים: "אַחַר-כָּךְ לִשְׁקֹעַ לְמָשָׁל בִּצְפִיָּה בַּכּוֹכָבִים". האם היא כותבת באמפתיה, כשהיא מתארת בגוף ראשון את הרציונליזציה של החייל הישראלי, שהורג ובוכה: "אֲנִי הֲרֵי חַיָּל וּמְשׁוֹרֵר. מְשׁוֹרֵר וְחַיָּל". 

סירקה טורקה אינה מבזבזת מלים לשוא. היא אינה מטיפה ואינה שופטת, אלא מציגה את המציאות שהיא רואה כתיירת בארץ הקשה הזו. את הפירוש היא מותירה לקוראיה: "הִנֵּה לָכֶם". 

המציאות שלנו משתנה כל הזמן. 

החורף הגיע, ושלג ראשון כיסה את ביתנו במעטה לבן. 

בבוקר קופאים העלים בגינה, 

ופרחי-כפור מכסים את שמשת המכונית.  

הקורונה סוגרת אותנו בביתנו, ויונתן לובש את בגדיו החדשים, 

ויוצא עם אחיו ואחיותיו, 

לטיול בטבע, 

הרחק מרחובות העיר. 

כשקר בחוץ, משחקים בפנים, 

דרור