526. זלדה: שני יסודות

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך ארבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושלוש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 526, שנה אחת-עשרה, יולי 2017

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


ברשימת השירים לבחינת הבגרות לספרות, אותה קראתי לא מזמן בשעה שמוריה התכונן לבחינה, הופיע השיר 'שני יסודות'. כשקראתי את השיר נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם זלדה (1914-1984), שהתגוררה במרחק שני רחובות מביתי. בשנת 1982 באתי לקבל ממנה שיר ל'פיוט', והיא הזמינה אותי לשבת ליד השולחן הגדול בביתה שברחוב הקליר בירושלים, שוחחה איתי על שרה ואליעזר, מכרינו המשותפים, הראתה לי את ציורי המים העדינים שלה בחדר השינה וסיפרה לי שהיא אנרכיסטית. באותו רגע קצת הופתעתי מהאשה הזקנה, החרדית, המיושבת בדעתה, שתיארה את עצמה באופן הסותר לכאורה את הדמות שפגשתי. רק מאוחר יותר, כשקראתי שוב את השיר שקיבלתי ממנה ("לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל"), הבנתי את 'שני היסודות' שהתרוצצו בה בערבוביה. השיר מופיע בספר 'שנבדלו מכל מרחק' (הוצאת 'הקיבוץ המאוחד', 1984). 

השיר הזה הוא מחזה קטן, ששתי הדמויות המככבות בו, הברוש והלהבה, מייצגות לכאורה "שני יסודות" מנוגדים. זלדה מאנישה את הלהבה ואת הברוש, ממחישים שני סוגים של אופי אנושי שאינם יכולים להתקיים זה לצד זה. לכאורה, השיר כתוב כדיאלוג בין הלהבה לבין הברוש, אבל למעשה זהו תיאור שמתארת המשוררת, המתבוננת במחזה מן הצד, מצטטת את המונולוג של הלהבה ומתארת את השתיקה של הברוש. 

השיר נפתח בדבריה של "הַלֶּהָבָה", המתארת את הפאסיביות של הברוש כדי להמחיש את ההבדל שביניהם: "כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל". הלהבה אינה יכולה להבין את השאננות של הברוש. "אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה?", היא שואלת, ומתכוונת לכל הפיתויים שעולם המציאות מכביר עליה. היא לא רוצה לעבור את "הַחַיִּים הָאֵלֶּה בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת". מכאן אנחנו יכולים לנחש ש"הַחַיִּים הַנּוֹרָאִים" הם גם חיים של משמעות ושל חופש. 

מול ה"טֵרוּף" וה"רוּחָנִיּוּת" מעמידה זלדה "גַּאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת", המאפיינת את הברוש. כאן אפשר כבר לנחש שזלדה אינה צופה אובייקטיבית מן הצד, בשני היסודות הסותרים. ה"לֶּהָבָה" וה"בְּרוֹש" מייצגים שתי נטיות סותרות בתוכה, והיא יודעת שלכל בחירה יש מחיר. 

"לוּ יָכֹלְתִּי", אומרת הלהבה, "הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת אֶת הַמִּמְסָד שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל". המלים "לוּ יָכֹלְתִּי" חושפים את הפרגוד שמאחוריו מסתתרת המשוררת, המפעילה את תיאטרון הבובות של ה"לֶּהָבָה" וה"בְּרוֹש". כעת אנחנו יכולים להבין שלא מדובר בלהבה של ממש, אלא באש הבוערת בלבה של המשוררת עצמה, שאינה יכולה להרשות לעצמה לשרוף "אֶת הַמִּמְסָד שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה" בכל מה שהופך את חייה ליציבים ובטוחים. 

כמו הברוש, גם זלדה ידעה ש"שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טֵרוּף, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֵרוּת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִמְיוֹן, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רוּחָנִיּוּת". על כך סיפרה לי זלדה, כשהראתה לי את ציורי המים שלה וסיפרה לי שהיא 'אנרכיסטית'. היא, כמובן, מעולם לא היתה אנרכיסטית, אבל תמיד חשה ב"לֶּהָבָה" שביקשה לבעור בתוכה, וידעה לתחום אותה ולהסתיר אותה. על כך בדיוק כתבה גם בשיר שדקלמה בפני (משום שעדיין לא רשמה אותו על הנייר), אותו פרסמתי מאוחר יותר ב'פיוט':  "לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל מְשֻׁלַּחַת כָּל רֶסֶן". היא רצתה "לְרַחֵף בֶּחָלָל מְשֻׁלַּחַת כָּל רֶסֶן", אך חששה מאוד "פֶּן יִבְלַע עָנָן אֶת הַפָּז הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי". היא לא היתה מוכנה להיכנע לטירוף ולוותר על "הַפָּז" או על "הַפָּס", שהוא המקום הבטוח השומר עליה בעולם ו"מַפְרִיד בֵּין טוֹב לְרַע". 

זלדה פותחת את השיר במלים "הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת", ומסיימת אותו ב"הַבְּרוֹש שוֹתֵק". גם כאן היא מתעתעת בנו. "הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת" את מה שאפשר רק לומר, אך אי-אפשר לעשות, בשעה ש"הַבְּרוֹש שוֹתֵק" את מה שמובן מאליו. הוא יודע שמדובר רק במראית-עין, וש"שני היסודות" קיימים זה לצד זה בלבה של המשוררת. הוא יודע שאין מסוכן יותר מחופש שאין לו גבולות, ושדווקא הגבולות, כמו "הַפָּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי", הם מה שגורם לכך "שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת". 

לא במקרה "הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין, הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין". חשוב ש"הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין וְלֹא תַאֲמִין", משום שתמימותה היא האש שמבעירה את היצירה. "שני היסודות" של זלדה הם גם שני מניעים סותרים לכאורה בטבע האדם. האחד מבקש מקום בטוח, קבוע, שאינו משתנה, והאחר מבקש שינוי ועניין וסקרנות. היצירה של זלדה, בציור ובשירה, אפשרה לה לפרוץ את גבולות המקום הבטוח המסורתי, הדתי, שהעניק לה ביטחון בחייה. בשיר 'ערב יום הכיפורים', למשל, היא מורדת בעדינות בקדושת יום-הכיפורים, ומעדיפה עליה את קדושת האהבה והזוגיות. היא אינה רוצה "לְרַחֵף בֶּחָלָל מְשֻׁלַּחַת כָּל רֶסֶן", אבל אין לה קיום "בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי". 

אני מחליף את הברוש והשלהבת של זלדה בשני יסודות דומים: באורן המביט בי מראש הגבעה מדי יום, יציב וקבוע לכאורה, ובלהבה הכתומה של השקיעה, המאירה מדי ערב את שמי הכפר הבולגרי שלנו. הציפורים מנגנות את סיפור השקיעה על חוטי החשמל. 

שני היסודות משתלבים זה בזה בטבע, בתנועה מתמדת של קביעות ושינוי, כמו מי הנהר הסואנים לאחר הגשם, 

וזורמים בשצף מתחת לגשר קאדין העתיק בכפר נבסטינו,  

עד שהסערה שוככת והגשר שב ומשתקף במים כמו עין גדולה. 

גם יונתן חכם ושותק לפעמים כמו עץ האורן הגדול, 

ולעתים מתלהב ולוהב כמו אש בוערת. 

שני היסודות מתערבבים זה בזה כשכל מה שיציב וצומח רועד כשהוא משתקף במי נהר הסטרומה, 

עד שאין לדעת מי משתקף במה. 

במעלה הנהר, ליד בית הסופרים החדש שלי, יש מי שמערבב את היסודות ומצפה לדג, 

ולא רחוק ממנו, כשהנהר מתעקל ויוצר חוף טבעי ויפה, 

נוצר גן-עדן קטן ומימי שאפשר להשתכשך בו. 

אצלנו חתולים קטנים לומדים לרכב על אופניים, 

ואחים גדולים וקטנים מגלים את היסודות זה בזה. 

אפרת מסיימת עוד מעגל נשים בריקודי-עם בולגריים, 

ואני מקבל באהבה את התאריך העברי של יום הולדתי. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הספר 'אימון רגשי' מציע תפיסת עולם מהפכנית ודרך פשוטה ויעילה לניהול רגשות, שכל אחד יכול לממש בכוחות עצמו. 

הספר לא נמכר בחנויות הספרים, ואפשר להזמין אותו רק בהזמנה ישירה, בעותק מודפס או דיגיטלי.

להזמנה:  drorgreen@gmail.com

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.