694. אוה קילפי: עיסקה

מאת דרור גרין

 

גיליון 694, שנה ארבע-עשרה, ספטמבר 2020

המשוררת והסופרת הפינית אוה קארין קילפי נולדה בשנת 1928, למדה באוניברסיטת הלסינקי אנגלית, אסתטיקה וספרות כללית לתואר שני, ופרסמה חמישה ספרי שירה ועוד שלושים וחמישה ספרי פרוזה ובהם רומנים, קובצי סיפורים, ספרי זכרונות, תסכיתים ומסות. היא כותבת על מחוז ילדותה, קרליה, שרובו נמצא בשטח רוסיה, על תרבותו ונופיו, על יחסים אנושיים, על הטבע ועל טבע האדם. היא זכתה בפרסים רבים, וספריה תורגמו לשפות רבות. 

את השיר על העיסקה הגברית-נשית קראתי בספר 'הפרפר חוצה את הכביש', בתרגומו של רמי סערי (הוצאת 'כרמל', 2006).  

אני אוהב לקרוא את שיריה של אוה קילפי, אבל הבוטות שבה נפתח השיר הזה הרתיעה אותי לרגע. בקריאה שניה הבנתי שלא המשוררת היא הבוטה, אלא המציאות שבה כולנו חיים. אלמנט ההפתעה נועד לערער את הקורא ואת תבניות החשיבה שלו, כדי לאפשר לו להתבונן במציאות במבט חדש. זו, בעיני, מהותה של השירה. גם השיר הראשון שבאמצעותו התוודעתי לאוה קילפי, 'טלטלה, 'עוסק ביחסי גברים-נשים, וגם הוא מערער את הדעות הקדומות של הקורא, אך לא באופן כה בוטה: 

*

השיר נפתח בסצינת-רחוב הלקוחה מסרט עלילתי: "תְּמוּרַת שְׁטָר שֶׁל מֵאָה תִּתְּנִי לִי לְזַיֵּן אוֹתָךְ?" שואל, לכאורה, גבר גס את המשוררת העוברת לפניו ברחוב. האם תמונה אחת שווה יותר מאלף מלים? האם תמונה המתוארת במלים משפיעה עלינו כמו תמונה ללא מלים? 

התמונה, המתרחשת "בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס, 42 דַּקּוֹת אַחֲרֵי חֲצוֹת", מעוררת בנו אסוציאציות של הטרדה מינית, הלקוחות מסרטים רבים בהם צפינו. זו תמונה המפעילה באופן אוטומטי את הדעות הקדומות שלנו, המבוססות על ההנחה שגברים מטרידים נשים, וששידול לזנות הוא עבירה פלילית או מוסרית. המשוררת מחזקת את הדימוי שטבעה במוחנו ביצירת אווירה קודרת, שיפוטית, לא נעימה: "הָרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים הֵפִיחוּ קָרָה סְבִיבֵנוּ". 

עכשיו, לאחר שניווטה אותנו ועיצבה את רגשותינו באמצעות התמונה המילולית, המשוררת מפרקת את התמונה ובונה אותה מחדש: "בַּהַתְחָלָה הֵנַדְתִּי רֹאשִׁי לִשְׁלִילָה". זו לא תגובה של אשה מוטרדת, אלא תיאור שונה של אותה הסצינה, שבה האשה מתייחסת אל השאלה היוצרת בנו דחיה כאל שיחה לגיטימית, ומגיבה ללא חשש, ללא כעס, כפי שכל אדם היה עונה על שאלה סבירה.

היא ממשיכה לתאר את הסצינה: "אַחַר-כָּךְ אָמַרְתִּי: תְּמוּרַת כֶּסֶף לֹא, אֲבָל אִם תִּשְׁאַב אָבָק וְתָדִיחַ כֵּלִים". זו כבר סצינה שונה לגמרי מזו שפירשנו בתחילת השיר. כעת מדובר במשא-ומתן. המשוררת, שתחילה הנידה בראשה לשלילה, אינה שוללת את העיסקה עצמה, אלא רק את תנאי העיסקה. היא מוכנה לשכב עם האיש הזר תמורת תשלום אחר. היא מבקש ממנו לשאוב "אָבָק וְלְהַדִּיחַ כֵּלִים". 

זו נקודת המפנה של השיר, המשנה את כל משמעותו ו"מְטַלְטֵלֶת אֶת כָּל קִיּוּמֵנוּ". אוה קילפי מערערת את המוסכמות המוכרות, הפמיניסטיות, של תקופתנו (וגם של המאה-העשרים, שבה מן הסתם נכתב השיר). 

קילפי מערערת את האופן שבו אנחנו מתייחסים לזנות, כלומר להצעה של גברים לזיין נשים תמורת כסף. היא אינה מוחה בלהט פמיניסטי נגד ההצעה המבישה. להפך. היא משווה אותה לעיסקה אחרת, עיסקת הנישואין שבין גברים לנשים. זו העיסקה, שבימים עברו התבצעה באמצעות שידוך, והיום היא מתבצעת באתרי פנויים-פנויות שבה מציעים נשים וגברים את מרכולתם. באמצעות השוואה זו קילפי שואלת אותנו מה ההבדל בין נשים שמוכרות ברחוב את גופן ומיניותן תמורת כסף, לבין נשים שבאמצעות הסכם הנישואין מוכרות את גופן למונופול של גבר אחד שיפרנס אותן. 

בין השורות אפשר לשמוע את דעתה של קילפי על נשים אחרות, שמוכרות את גופן כדוגמניות המשווקות מוצרים באמצעות הדגשת המיניות שלהן, או על המעסיקים המעדיפים לבחור לתפקידים שונים צעירות נאות המשדרות מיניות. 

המשוררת מניחה לנו לעסוק בשיפוט המוסרי בינינו לבין עצמנו, ובמקום להטיף לנו מוסר היא הופכת את הקערה על פיה ולוקחת את השליטה לידיה, כשהיא מציעה עיסקה שונה: "אַחַר-כָּךְ אָמַרְתִּי: תְּמוּרַת כֶּסֶף לֹא, אֲבָל אִם תִּשְׁאַב אָבָק וְתָדִיחַ כֵּלִים". היא יודעת שלא ניתן לשנות את העולם מקצה אל קצה, ולכן היא מציעה שינוי ביחסי-הכוחות החותמים על הסכם הנישואין. היא אינה מוכנה למכור את גופה עבור כסף, אבל היא מוכנה לעשות זאת תמורת שירותי הגבר, שיגאלו את האשה מתפקיד המשרתת המספקת את כל צרכיו. 

החוק בפינלנד אינו אוסר על זנות, אלא רק על ספסרות בנשים. מותר לאשה פינית למכור את גופה תמורת כסף, בדיוק כפי שכל דוגמנית החושפת את גופה עושה זאת. אוה קילפי מרחיבה את ההסכם בין אשה ללקוח-מין גם להסכם הנישואין, ומציעה היפוך תפקידים. היא תמשיך לספק לבן-זוגה שירותי מין, אך תמורת זאת תקנה את חירותה, כשהוא יתחזק את ניקיון הבית. 

השיר מסתיים בהתבוננות אמפתית בתגובתו של הגבר, שאינו מוכן עדיין להתקדמות העדינה הזו בזכויות הנשים ובהסכם הנישואין: "הוּא סֵרֵב אָז בְּתוֹרוֹ וְנִפְנָה נוּגֶה לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ". 

גם היום, בעשור השלישי של המאה העשרים-ואחת, נמשך התהליך האיטי הזה אותו מתארת אוה קילפי. רק מעטים מבחינים בין מין לאהבה. גברים רבים מסתפקים בזיונים ואינם מכירים את ההדדיות והאושר שביחסי אהבה, ונשים רבות עדיין עושות שימוש במיניותן כדי לחזק את נשיותן או את מקומן בקשר הזוגי. 

אוה קילפי, בחוכמתה, יודעת שמדובר בתהליך ארוך, ומציעה לנשים לשחזר את מחאתה של ליזיסטרטה, גיבורת מחזהו של אריסטופאנס משנת 411 לפני הספירה, שהסיתה את נשות אתונה למרוד נגד הגברים המבזבזים את זמנם במלחמות באמצעות חרם על יחסי-המין עם בני-זוגן. 

אוה קילפי מציעה לבטל את ההיררכיה הגברית השולטת בעולמנו, באמצעות היפוך התפקידים בין גברים לנשים. אנחנו, בכפר הבולגרי הקטן והנידח, מבקשים לבטל את ההיררכיה החינוכית, הכופה על ילדים לבלות את חלקו הגדול של היום הרחק מהוריהם ומאחיהם, לשבת שעות רבות ללא תנועה בהשגחת אנשים זרים וללמוד באופן פסיבי נושאים כפויים. אנחנו פותחים את היום במפגש משפחתי, 

בבית-הסופרים שלנו, 

חלקנו ערים וחלקנו עדיין מנמנמים. 

אנחנו מחדשים את ההיכרות שלנו עם הטבע העוטף אותנו, 

ליד הנהר, 

מרגישים בגופנו את חילופי העונות, 

לפי צבעי העלים, 

ותנועת המים, 

מתרגשים מיופיו של העולם, 

דרור