English עברית
כניסה

709. סירקה טורקה: מחייך לעצמו

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 709, שנה חמש-עשרה, ינואר 2021

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2021` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


את השנה החמש-עשרה של 'פיוט' בחרתי לפתוח בשיר מאת המשוררת הפינית סירקה טורקה, שבעוד חודש תהיה בת שמונים-ושתים. היא חיברה שנים-עשר ספרי שירה וספר פרוזה אחד, וזכתה בפרסים רבים. יש משהו מרתק בחיבור שבין האופן שבו היא מתארת, ללא רחמים, את טבע האדם, ובין האופן שבו היא מתארת את עולם הטבע. קשה להפריד בין שיריה לבין קורות חייה. היא היתה ספרנית ומנהלת אורווה, ובגיל ארבעים החליטה להתנתק, ועברה לגור בבקתה בלב היער

את השיר 'מחייך לעצמו' קראתי בספר 'עמוק בלב היער', בתרגומו של רמי סערי (הוצאת 'כרמל', 2006). בשעה שקראתי את השיר הזה חשבתי על היהירות האנושית המכונה 'הומניות', המעמידה במרכז העולם את בני-האדם, שהצליחו להתרבות ולהציף אותו, לחסל עשרות אלפי מינים אחרים ולדמות בנפשם שהם שולטים בו. בתוך כל הרעש הזה מצליחה סירקה טורקה להתבונן בפרח אחד קטן וסמוי, שאיש אינו מבחין בו. 

לפני שבוע כתבתי כאן על שיר מאת אוה קילפי, גם היא משוררת פינית הצעירה מסירקה טורקה בעשר שנים, וגם היא מרבה להתבונן בטבע. אבל בשעה שקילפי התבוננה מרחוק בכדור-הארץ המנער מעליו את בני-האדם המטרידים אותו "כְּאִלּוּ הָיוּ טַפִּילִים", סירקה טורקה מתקרבת אל האדמה ומבחינה בפרטים הקטנים ביותר, הסמויים מעין. בניגוד להתבוננות המכלילה של קילפי, הרואה את 'העולם' או את "כַּדּוּר-הָאָרֶץ" כישות לכשעצמה, טורקה מזכירה לנו שכל פרט קטן במציאות הוא עולם משל עצמו. 

השיר הזה, שהוא למעשה קטע פרוזה קצר, נפתח בהתבוננות (זו המיומנות הנשכחת, אחותה של ההקשבה): "בְּקֹשִׁי נִתָּן לְהַבְחִין בּוֹ בֵּין הָעֲשָׂבִים, קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁאֵין לוֹ אַף שֵׁם". סירקה טורקה מלמדת אותנו שיעור באמפתיה, כלומר ביכולת שלנו להבין משהו בעולם מתוך התבוננות ושימוש בדמיון. כולנו מכירים את האמפתיה המאפשרת לנו לחוש בגופנו את כאבו ואת שמחתו של הזולת האנושי. בזכות האמפתיה אנחנו יכולים לפענח סימנים שחורים על דף לבן וליצור בדמיוננו עולם שלם של אירועים ורגשות, בשעה שאנחנו קוראים רומן. האמפתיה אינה אפשרית לחסרי דמיון. רק מעטים מכירים את האמפתיה לטבע הסובב אותנו. הטבעונים מסייעים לנו לשכלל את האמפתיה שלנו ליונקים והארגונים ה'ירוקים' מנסים, ללא הצלחה, לעורר בנו אמפתיה לעולם הטבע. 

סירקה טורקה עושה זאת ללא מאמץ. היא יודעת שהכלי הספרותי היעיל ביותר אינו תיאור מפורט של דמויות, של רגשות ושל פעילויות, אלא דווקא הימנעות מתיאור כזה. ההימנעות כופה על הקורא להפעיל מיד את דמיונו ולמלא את הפער. זה, למעשה, קסמה של הספרות הבדיונית וגם קסמה של השירה. במקום להציג את הפרח הקטן ולהעניק לו מאפיינים ייחודיים, מדגישה המשוררת ש"בְּקֹשִׁי נִתָּן לְהַבְחִין בּוֹ בֵּין הָעֲשָׂבִים", מה שמפעיל מיד את עולם האסוציאציות שלנו ויוצר בדמיוננו תמונה. במקום לתאר את המאפיין הייחודי של הפרח, מעוררת המשוררת את חמלתנו כשהיא מציינת ש"קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁאֵין לוֹ אַף שֵׁם". 

לאט לאט מחברת אותנו סירקה טורקה אל הצמח הקטן, ההופך לדמות ייחודית, למרות שאיננו יודעים עליו דבר. "לְאֵיזֶה שֵׁבֶט הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת שַׁיָּךְ", היא שואלת (ולא "לְאֵיזֶה זַן"), והמושגים האנושיים יוצרים האנשה לא בדמותו של הפרח אלא בתיאור היחס שלנו אליו. כעת, כמו בסצינה קולנועית, המצלמה מתקרבת אל הפרח: "אֲפִלּוּ עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁלּוֹ זְעִירִים כָּל כָּךְ". ושוב מתעוררת בנו האמפתיה שאנו חשים כלפי יצורים קטנים, כמו תינוקות או חתולים, שאנו רוצים להגן עליהם. 

סירקה טורקה מזכירה לנו שלא בצמח הקטן אנחנו מתבוננים, אלא באופן שבו אנחנו מנסים, ללא הצלחה, לתאר אותו או להבין אותו: "פֶּרַח חֲסַר־צֶבַע בֶּן לְקַיִץ קָצָר, אֵיךְ לְתָאֵר אוֹתוֹ". היא אינה נכנעת לצורך בתיאור מפורט, ומסתפקת באווידנציה שהיא ראשית הידיעה האנושית: "הוּא רַק קַיָּם". 

"רַק"? האם צריך יותר מזה? הרי האמפתיה שלנו מאפשרת לנו ללמוד משהו מעצם קיומו, להבין משהו, ש"נִדְמֶה כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ לוֹ בְּמִשְׁעוֹל יָשָׁן וּמְחַיֵּךְ לְעַצְמוֹ, מְאֻשָּׁר, בְּשֶׁקֶט". 

גם בסופו של השיר איננו יודעים על הפרח הקטן יותר ממה שידענו בפתיחתו. ובכל זאת נוצרת בנו איזו הארה, שאינה קשורה בפרח הקטן אלא בנו, המתבוננים, ובאסוציאציות הנוצרות במוחנו. לרגע אנחנו מבינים את הפרח הזה, מרגישים את מה שהוא מרגיש בשעה שהוא "כְּאִלּוּ הוֹלֵךְ לוֹ בְּמִשְׁעוֹל יָשָׁן", ונראה כ"מְחַיֵּךְ לְעַצְמוֹ, מְאֻשָּׁר". 

היכולת הזו, להתבונן בפרט קטן ונסתר בעולם ולמצוא בו חיוך ואושר, היא עולם מלא. בניגוד לתרבות הפסיכואנליטית של המאה-העשרים, המציעה לנו להתבונן אל תוך עצמנו כדי למצוא הקלה מן הסבל, מזכירה לנו סירקה טורקה שהאמפתיה מאפשרת לנו למצוא רגע של אושר בכל התבוננות בעולם הסובב אותנו, ולכן היא יעילה הרבה יותר מכל פסיכותרפיה.  

אני גר בכפר קטן ונידח בבולגריה, בחיק-הטבע, וגם ברגעים הקשים ביותר אני מוצא את האושר הזה מדי יום כשאני מגלה את העלים הירוקים הראשונים שנובטים לאחר השלג, או כשאני מגלה חלוק אבן מיוחד על שפת הנהר. 

דווקא עכשיו, כשהעולם הפך 'גלובלי', וכל בני-האדם הם גוש אחד של פרטים מכוסים במסיכות, החייבים להתאים את עצמם למדיניות החיסונים ונמנעים מכל הטלת ספק בהוראות המורעפות עליהם מכל עבר, אני פוקח בבוקר את עיני ומתבונן בעץ האחד הזה, עץ הדובדבן שמצפה לפריחה, ואני מדמה את תנועת הערפל הרך שמאחוריו, 

הערפל הזה שזורם מדי בוקר מעל לנהר, 

והופך את ההרים המקיפים אותנו לאיים, 

באגם גדול של ענני הבוקר.  

מרחוק אני רואה את הפסגות המושלגות, ומתעצב על ההתחממות הגלובלית, שהופכת את החורף המוכר והמושלג לימי שמש מוארים. 

גם ליד הנהר האדמה השנה אינה קפואה, והגדות עדיין ירוקות. 

אני מתבונן באדוות הקטנות, 

בהשתקפות העצים במים הרועדים, 

וגם ביער המתנשא מעל לנהר, ליד המצוק שרודפי הבצע גזמו באכזריות את סלעיו כדי לייצר חצץ לבניה. 

בתוך הערפל אנחנו יוצאים לטיול בטבע, 

בהרים הסובבים אותנו, 

ושבים הביתה, ללמוד לבחינות  הבגרות, 

לאכול ולבשל. 

אני מכין בצק,  

לחלות מתוקות, 

התופחות ליד קמין העצים, 

ויוצאות מתוקות מן התנור,  

ולאחר שנים רבות מנסה שוב את כוחי בבראוניז, הפעם מחומרי-גלם, טבעוניים, 

כדי לחגוג שוב לאנדה (השנה חגגנו גם בתאריך העברי וגם בלועזי), 

את יום-הולדתה השבע-עשרה, 

ולשמוח איתה את שמחת הבגרות. 

ירח מלא פורץ מבין ענפי עץ האגוז, 

וחושך יורד על העולם, 

כששנה מתחלפת בשנה, 

ואור גדול פורץ את חשכת השנה שחלפה, 

כדי לפתוח בשנה חדשה, 

במטר זיקוקים, 

מעל העיר הרחוקה, 

בכוכבים של תקוה לימים של התבוננות ו

בזיקוקים של חלומות חדשים,  

ובמחשבות על אורות קטנים שאולי יתאחדו לקהילה חדשה,  

ובלב פתוח לאור גדול שיאיר את העולם. 

שבת שלום, ושנה טובה,

דרור 

Bookmark and Share

הטיסות לבולגריה התחדשו, וזה הזמן להזמין מקום בבית ליד הנהר, המיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולכתוב ולנוח בו. הבית יתפנה לאורחים חדשים בתחילת פברואר.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.