708. אוה קילפי: אופטימיות

מאת דרור גרין

 

גיליון 708, שנה ארבע-עשרה, דצמבר 2020

אין שיר מתאים יותר לסיים בו את שנת 2020 מאשר השיר הזה, מאת המשוררת והסופרת הפינית אוה קילפי, שתהיה בקרוב (18 בפברואר) בת תשעים-ושתיים. אוה קילפי פרסמה יותר משלושים ספרים, ובהם חמישה ספרי שירה, היא זכתה בפרסים רבים וספריה תורגמו לשפות רבות. בשיריה היא מרבה לחקור את טבע האדם, את  פרטי היחסים שבין גברים לנשים, את מעשה היצירה והכתיבה, את הקשר שבין האדם לטבע, את ההתבוננות העצמית, וגם את המוסכמות האנושיות. 

את השיר האופטימי על קץ העולם קראתי בספר 'הפרפר חוצה את הכביש', בתרגומו של רמי סערי (הוצאת 'כרמל', 2006). 

קילפי כתבה בהומור על האסון המאיים על קיומה של האנושות, ממנו אנחנו מתעלמים בנחישות, כשהיא לועגת להבדלים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים בין התנועות השונות העוסקות במשבר האקולוגי, מתוך חשיבות-עצמית ותפישת-עולם אנוכית. זה, כמובן, הומור שחור במיוחד, שהאמפתיה של המשוררת לעולם ולטבע מרככת אותו מאוד. 

השיר כתוב כסיפור אפוקליפטי בשני משפטים ארוכים, המאפשרים לקורא להרחיק את עצמו לרגע מן התוכן המצמרר, ולקרוא אותו בחיוך כצופה מעולם אחר. בדרך זו מהתלת בנו המשוררת, כדי להגביר את ההפתעה וההלם בשעה שנבין שמדובר באסון הפרטי שלנו. 

השיר נפתח בהאנשה של העולם בו אנו מתארחים, ובתיאור הרגע שבו נמאס לכדור-הארץ מן האורחים הזמניים המטרידים אותו: "בְּאַחַד הַבְּקָרִים נֵעוֹר כַּדּוּר-הָאָרֶץ וְנִעֵר אֶת הָאֲנָשִׁים מִכְּתֵפָיו כְּאִלּוּ הָיוּ טַפִּילִים". אוה קילפי מרככת את המסר הקשה שלה בעדינות. "כְּאִלּוּ"? האם יש למישהו ספק שבני-האדם הם "טַפִּילִים" שמצצו את דמו ולשדו של כדור-הארץ, זיהמו את אדמתו ואת מקורות המים שלו ואת האוויר שלו וחיסלו את רוב היצורים החיים ואת הצמחיה הטבעית שלו? 

לא. לא "כְּאִלּוּ". המשוררת אינה מותירה ספק לגבי משמעות הדברים: "הָיָה לוֹ דַּי וְהוֹתֵר מֵהֶם", מן ה"טַפִּילִים" כפויי-הטובה שבזבזו את כל משאביו. היא אינה מתארת את ההרס האקולוגי, את שינויי מזג-האוויר ואת הקרחונים הנמסים. היא מתארת את כדור-הארץ באמפתיה, כאילו היה יצור חי, כתחליף לאמפתיה שהגזע האנושי זקוק לה ברגעי האסון שלו. גם כדור הארץ אינו מתרגש מן ההרס המתחולל עליו, אלא מן הטפשות האנושית שגרמה לו. פשוט נמאס לו. "הָיָה לוֹ דַּי וְהוֹתֵר מֵהֶם". הוא גם לא מבקש לתמוך בתנועות ה'ירוקות' או באידיאליסטים שמבקשים לעצור את האסון. מבחינתו אין הבדל גדול בין בני-האדם, "וּבִכְלָלָם מִמְּתַקְּנֵי הָעוֹלָם". 

קילפי אינה מתארת את "כַּדּוּר-הָאָרֶץ" כעולם הרוס ופגוע אלא כענק רדום המנער מכתפיו את ה"טַפִּילִים" המגוחכים המתרוצצים עליהן. הוא אינו כועס ואינו מבקש נקם. הוא עושה זאת בשוויון-נפש ולא מתרגש כש"הֵם הִתְעוֹפְפוּ לֶחָלָל כְּמוֹ כִּנִּים אוֹ כּוֹכָבִים". את הגרועים בהם, "כַּמָּה פּוֹלִיטִיקָאִים זְחוּחֵי-דַּעַת" המקיימים דיונים על 'ההתחממות הגלובלית' וחותמים על הסכמים בפריז, הוא פשוט "הָרַג הַכָּדוּר בְּמוֹ צִפָּרְנָיו". לאחרים, כמו "בּוּרְגָנִים אֲחָדִים" שכוונותיהם טובות, ולא היה להם מושג שהצריכה המוגברת שלהם ואורח-החיים הנהנתני שלהם מחסלים את מקורות האנרגיה, "הוּא הִכְנִיס בְּעִיטָה בְּיַשְׁבָן". גם בלוחמים האקולוגיים שביקשו להציל אותו, אותם "רָדִיקָלִים רַעֲשָׁנִים" שלא הבינו את אפסותם מול כוחות-הטבע, "הוּא נָשַׁף בָּאֲוִיר כְּמוֹ הָיוּ נוֹצָה". 

יש יופי מיוחד בתיאור הזה, החף לגמרי מיומרות מוסריות מהוגנות ומהטפה אידיאולוגית. אוה קילפי אינה כותבת מתוך עמדה מוסרית או שיפוטית, ורק כשהיא מתארת את כדור-הארץ מאוחר יותר, כאילו ללא קשר לסילוק בני-האדם מן העולם, היא כותבת: "אַחֲרֵי זְמַן רַב מְאֹד, מְשֻׁחְרָר מֵאוֹתָן צְרָעוֹת, הוּא נָשַׁם עָמֹק". במלים "מְשֻׁחְרָר מֵאוֹתָן צְרָעוֹת" אפשר למצוא בוז מסוים, אם לא שאט-נפש. אבל זה הכל. אין כאן דיון על אקולוגיה, על זיהום אוויר, על האנוכיות האנושית או על האסון המתקרב. 

דווקא הוויתור על השיפוט ועל הפאתוס המעורב תמיד בדיונים על המשבר האקולוגי הוא מה שמותיר אותנו בסופו של השיר בתחושה קשה של מצוקה. כש"כַּדּוּר-הָאָרֶץ" משתחרר מאיתנו ו"נוֹשֵׁם עָמֹק", נגמר לנו האוויר. זה מאוחר מדי, ואין בשיר הזה כל הצעה לתיקון או להקלה. 

השיר מסתיים באופטימיות. כאשר משתחרר כדור-הארץ "מֵאוֹתָן צְרָעוֹת", כלומר מאתנו, "הוּא נָשַׁם עָמֹק, נִשְׁכַּב לָנוּחַ וְהֵחֵל מֵנֵץ פְּרָחִים מִכָּל חָרִיץ וָסֶדֶק". 

הסיום הזה מציע מסר מהפכני המנוגד לתפישה האפוקליפטית המקובלת, על-פיה ההתערבות שלנו בטבע הורסת באופן בלתי-הפיך את כדור-הארץ. אוה קילפי מתארת את בני-האדם כ"צְרָעוֹת" מטרידות, אנוכיות וחסרות אמפתיה, שאינן יודעות להשתלב בטבע ולחיות בשלום עם שאר היצורים החיים ועם הטבע עצמו. ה'אסון האקולוגי' איננו מאיים כלל על כדור-הארץ אלא אך ורק על המשך קיומם של בני-האדם עצמם. כדור-הארץ יודע לתקן את הקלקולים ולהמשיך את המחזוריות הנפלאה והיפהפיה של הטבע, כשהוא "מֵנֵץ פְּרָחִים מִכָּל חָרִיץ וָסֶדֶק". 

התיאור הזה אינו דמיוני. בכל מקום שננטש על-ידי בני-האדם חזר הטבע ופרח, עד שהסתיר את הבניינים המכוערים, את גושי-הבטון הגדולים ואת התרכובות המלאכותיות של ברזל ופלסטיק. כך קרה לאחר האסון הגרעיני שבו פונתה צ'רנוביל באוקראינה מתושביה, והטבע חזר והשתלט על המרחב. 

מדוע זה אופטימי? משום שהטבע חזק מאיתנו, ובמקום להילחם בו או לתקן אותו אנחנו יכולים פשוט להצטרף אליו, בכל מקום שהוא עדיין ירוק, להרפות מהקידמה, מהצרכנות ומהטכנולוגיה, לחיות בקבוצות קטנות ופשוט ליהנות ממה שיש. 

אינני אידיאליסט. אני יודע שאי-אפשר להילחם בכוחות הטבע, ושקשה מאוד לשנות את הטבע האנושי. לפני שתים-עשרה שנים עברתי לגור בכפר הבולגרי הקטן שלנו, בחיק-הטבע, וגיליתי כמה מעט צריך כדי להתקיים, וכמה קל לחיות בפשטות כשהציפיות קטנות. 

אני שמח בצמחיה הירוקה הפורחת סביבי בקיץ, וגם בערפל האפרפר של חודשי החורף, 

המרכך את קווי המתאר של הכפר, 

ומצייר ציורים סיניים עדינים מול חלוני. 

כריסטמס הגיע, אבל השלג מתמהמה. לכן עלינו על ההר, 

לראות את מסלול הסקי השומם, 

לטייל בשבילים המושלגים, 

ליהנות מן האוויר הטוב, 

ולהיזהר מן העצים הקורסים. 

בתוך יופיו של הטבע אני מגלה שילדי כבר אינם ילדים. אנדה חוגגת שבע-עשרה, 

מוריה בן עשרים,  

דרור