830. חדוה הרכבי: כמה בכיתי בחלום

מאת דרור גרין

 

גיליון 830, שנה שבע-עשרה, מאי 2023

חדוה הרכבי היא המשוררת הראשונה שהיכרתי, עוד בילדותי. גדלתי בשכונת אבו-תור בירושלים, ליד גבול ממלכת ירדן, וגדר ביתה של חדוה היתה גדר הגבול שבין שתי המדינות. השכנים, שרובם היו עולים ממדינות ערביות, נהגו לצעוק בערבית ולשוחח עם שכניהם שמעבר לגדר הגבול. החיים ליד הגבול היו מסוכנים ומעוררי חרדה, ומדי פעם ירו חיילי הלגיון הירדני לעבר עמדת הצבא הישראלי בצידה השני של הגדר. מעולם לא שאלתי את חדוה איך השפיעו עליה החיים במרחק חמישה מטרים מגדר הגבול.

חדוה נולדה בדגניה ב', למדה באקדמיה 'בצלאל' ולאה גולדברג דאגה לפרסום שיריה הראשונים. היא ציירת ידועה, ובעיני היא גדולת המשוררים החיים היום בישראל, גם אם אינה משתלבת בקליקות המוכרות. היא זכתה בפרסים רבים, וביניהם פרס עמיחי ופרס ביאליק, הציגה תערוכות יחיד ופרסמה שמונה ספרי שירה. 

את שיר-החלום הזה קראתי בספרה של חדוה 'אֲנִי רוֹצָה רַק לְהֲגִּיד לָךְ' (הוצאת ספרית פועלים, 1985). כמו בחייה, גם בהקדשות שלה המלים משולבות בציור. 

רבים משיריה של חדוה הם שירי-חלום. פעם, לפני שנים רבות, היא כתבה בעיתון 'כל העיר' בירושלים את המדור השבועי 'חלומות של אנשים'. כך אמרה בראיון עם מיה סלע בעיתון 'הארץ' (28.2.2010): 

"אני אדם חולם, אבל אני גם אדם חושב. הדברים הם ביחסי גומלין אחד עם השני. הסטודיו ושולחן הכתיבה, זה לא אותו חדר. החיים לא מחולקים לשעות או ימים, לערב או ללילה. כדי ליצור איזושהי שגרה שמחזיקה את התוהו ובוהו, את כל האי-סדר הזה, צריך לתחום את השעות שלא יהיו משהו אמורפי. צריך איזשהו סדר בזמן. לפעמים אנחנו לא יודעים מתי המציאות מתחילה, מתי היא מסתיימת, מתי מתחיל חלום, מתי נגמר חלום, לאן הוא זורם, לאן הוא מגיע, כמה הוא נוגע במציאות כמה הוא מתערבב עם המציאות." 

כך נפתח השיר 'אבל בחלומי': "אֲבָל בַּחֲלוֹמַי תָּמִיד אוֹתָהּ צִפּוֹר צוֹעֶקֶת". יש ציפורים רבות בשיריה של חדוה, והן תמיד מרחפות במשהו מעין חלום, בין נמנום ליקיצה. 

את יונה וולך היכרתי בשלב מאוחר יותר של חיי, והרבינו להיפגש בשנים האחרונות לחייה. יונה וחדוה שונות מאוד זו מזו בכתיבתן, אך שתיהן עזות מבע ומוסיקליות מאוד. יונה כתבה באינטנסיביות, באימופלסיביות, כתיבה ספונטנית שלעתים היתה מבריקה ולעתים שטחית וארכנית. חדוה מלטשת את שיריה כיהלומים, שוב ושוב, במשך זמן רב, כפי שמיכלאנג'לו חצב את פסליו מתוך השיש. אבל למרות ההבדלים המהותיים חיבר ביניהן משהו שאפשר לקרוא לו 'נהמה פנימית', שהוביל אותן לעשות שימוש בדימויים דומים והצליב אותן בדרכן. כתבתי פעם על 'שירי הדם' של חדוה ויונה, השיר 'לרות' של חדוה והשיר 'ארוס' מאת יונה (המופיע בספר 'שירים אחרונים' אותו הוצאתי לאור לאחר מותה). 

אצל יונה השיר הסתיים כך: 

"וּגְבִיעַ זָהָב מְקֻשָּׁט ‏

בְּעָלִים וּפְרָחִים שֶׁל זָהָב ‏

לְהַרְאוֹת שֶׁמָּלְאָה הַמִּכְסָה ‏

נָטַף דָּם מִגְּדוֹתָיו.‏" 

גם השיר של חדוה מסתיים בדם בין העלים: "וּמוּסִיקָה נוֹטֶפֶת דָּם נֶאֶסְפָה, בַּחֲשַׁאי, בֵּין הֶעָלִים". 

גם עכשיו מצאתי מבנה לשוני זהה אצל יונה ואצל חדוה. בשיר 'לא יכולתי לעשות עם זה כלום' חוזרת יונה שוב ושוב על המסר: "וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם", כשהיא מתארת מצב של מבוכה ואי-ידיעה. 

חדוה, כדרכה, הופכת את אי-הידיעה למצע למחקר שמנסה לרדת לפשרה של המבוכה, אותה היא מנסה לנסח בדרכים שונות: "וְלֹא הָיְתָה לִי הַגְדָּרָה לָזֶה, וְלֹא יָכֹלְתִּי לְתָאֵר אֶת זֶה, וְלֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם עִם זֶה". 

זו אינה מבוכה פילוסופית אלא מבוכה קיומית, המבטאת חרדת-מוות: "יָדַעְתִּי שֶׁאָמוּת מִזֶּה אִם זֶה יִשָּׁאֵר, וְכָכָה זֶה יַמְשִׁיךְ". 

המחקר הפואטי של חדוה אינו מסתפק בחיפוש אסוציאציות התחומות בעולמה הפנימי של המשוררת. היא מרחיבה את מבטה, וההתבוננות האמפתית מאפשרת לה לבחון את הסיטואציה מנקודת מבטם של אחרים: "מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁזֶּהוּ תַּהֲלִיך כָּזֶה ("אָדָם נָמוֹג וְנֶחֱרָב" צִטַּטְתִּי שׁוּרָה מִשִּׁיר שֶׁלֹא רָאָה, עֲדַיִן, אוֹר)". 

אם בתחילת השיר חקרה חדוה את המבוכה הלשונית, הרעיונית, הנובעת ממפגש עם הלא-נודע או הבלתי-ניתן-לידיעה, בהמשכו היא מציירת ציור, ומאיירת את הרעיון בתמונות מתוך החלום. היא אינה מחפשת תשובה למה שלא ניתן לידיעה, והיא יודעת שהחשיבה האנושית מפרשת את העולם באמצעות סיפורים ותמונות: "סְיָחִים רָבְצוּ בַּחֲלוֹמִי. שֶׁמֶשׁ שֶׁחָלַף צָף, בִזְהִירוּת, עַל קִיר"

החלום של חדוה מסתיים ב"גַעְגּוּעִים שֶׁל יֶלֶד דִבְּרוּ אֵלַי בִּשְׂפַת גַּעְגּוּעִים שֶׁל יֶלֶד". אני נזכר בשיר הראשון של חדוה שפרסמתי ב'פיוט', לפני יותר מארבעים שנה, שיש בו געגועים לחלומו של ילד, לחלומו של אלישע בנה שהיה אז בן שבע, ומת עשרים ואחת שנים לאחר מכן: 

"כְּשֶׁשָּׁקְעָה הַמוּסִיקָה וְעַל-יָדִי הַגַּעְגּוּעִים

הָמוּ כַּאֲרָיוֹת

וְלֹא הָיָה לִי דָּבָר עַל הָאָרֶץ:

לא אֲדֹנָי

לֹא עִיר בָּהּ לָקוּם מֵחָדָשׁ לְתְחִיָּה

לֹא חֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד"

בראיון איתה אמרה חדוה: "אני אדם חולם, אבל אני גם אדם חושב". לאחר תיאור החלום עוברת חדוה מתודעת החלום לתודעת החשיבה על החלום, החשיבה הרטרוספקטיבית המאפשרת לה גם לעבד את רגשותיה: "הוֹי כַּמָּה בָּכִיתִי בַּחֲלוֹם מִזֶּה". 

גם אני מנהל את חיי בין החשיבה לבין החלום, כשאני מניח לרגשותי לתאם בין שני התחומים. אני גר בתוך החלום, בכפר הבולגרי,  

מוקף בצבעים מופלאים הצצים מתוך האדמה, 

בסימטריה המערפלת את חושי, 

מרהיבה ביופיה,  

רגע לפני שתתפזר לכל עבר. 

בבריכת המעיין של האקדמיה לחשיבה שלי משתקפים חלומות, 

ובין העצים זורם הנחל. 

בחלומותי אני מחפש נהרות נוספים, 

בין העצים, 

ומוצא אותם לא רחוק, 

קסומים בשמש האביבית, 

דרור